לילדים האמריקניים של ראשית המאה ה20 לא היה אינטרנט. גם לא היו להם משחקי מחשב. אבל מדי פעם, היה להם קרקס נודד. אוהל עם פסי אדום-לבן, ליצנים, טיגריסים ולולייניות, שחנה לימים ספורים בצד הדרך. והם נהרו לשם בהמוניהם, עם הוריהם, בכפרים, בעיירות ובערים, לבושים בבגדי סנדיי'ז-בסט וצפו בעיניים פעורות בנמרים צולחים טבעות אש ובנערות בשמלות בלרינה, שרכבו בעמידה על סוסים.
אבל מה הם היו אמורים לעשות, כל אותם מאות אלפי ילדים משועממים, לאחר שהקרקס קיפל את האוהל והפליג לדרכו?
לשחק בקרקסי הצעצוע של שואנהאט, כמובן.
אלברט שואנהאט (Schoenhut) נולד בגרמניה למשפחת יצרני צעצועי עץ. בגיל שבע-עשרה, היגר לארצות הברית והפליא ביצירת פסנתרי צעצוע ובובות. ב1872, הקים חברת צעצועים על שמו כששמונת ילדיו משמשים -בשמחה- כשפני ניסיון לבדיקת איכות המוצרים. חברת שואנהאט ייצרה מגוון נאה של בתי בובות, ספינות משחק, קוביות וצעצועים, אבל ההיילייט של יצירתה היה יצירת ערכת קרקסי הצעצוע, שנקראה "קרקס המפטי-דמפטי", בראשית המאה ה20.
בתחילה, הכילו הערכות ליצן בודד, כסא, סולם וחבית. אולם בהדרגה, נוספו להן עוד ועוד דמויות, כמו ליצן שחור עור, רוכבת סוסים, אקרובט סיני, פיל, ג'ירפה, סוסים ואפילו כלב פודל. גם האיבזור התעשר וכלל אוהל קרקס, סולמות, חבלים ופריטי קרקס נחוצים אחרים. גיבורי קרקס המפטי-דמפטי חוברו בחיבורים אלסטיים, שאיפשרו לעצב אותם בשלל תנוחות. הם יכלו לעמוד על סוסים, לשבת על כסאות ואפילו לטפס על חבלים.
ערכות הקרקס זכו להצלחה גורפת בארצות הברית ובאירופה. אולם בשנות ה30, בעידן השפל הכלכלי, שילמה גם משפחת שואנהאט מחיר כבד ונאלצה לסגור את שערי המפעל.
הצעצועים האורגינליים של קרקס המפטי-דמפטי מתחילת המאה, הם כיום פריטי אספנות מבוקשים ביותר. הדמויות המשעשעות -שיש בהן יותר משמץ של ממזריות וינטאייג'ית- קורצות למבוגרים רבים ומחיריהן כבר חצו מזמן את גבול שני האפסים.
כדי ללמוד עוד על צעצועי שואנהאט היכנסו לכאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה