יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

עיצוב בסלמון.


מתחשק לכם סלמון? אם כן, תשמחו לקרוא, שהצבע הורוד-כתום משמיע קולות של קאמבק ואפילו מרתה סטיוארט, אלילת עקרות הבית, צבעה חדר אירוח שלם באחד מבתיה, בגווני הדג השרירי. 

צבע הסלמון סובל מיחסי ציבור גרועים. הרבה מעצבי פנים נהנים לעקם את האף, כשהם מתבקשים לעשות בו שימוש ולא בצדק.  הסלמון הוא  אחד מהצבעים המעניינים ביותר. הדואליות הורדרדה-כתמתמה שלו מאפשרת את שילובו בהמון סכימות גוונים וכמעט בכל סוג של עיצוב. ובהתאם לצורך, הוא יכול להיראות ורוד, כתום, אדמדם ואפילו חום. נוהגים לשדך אותו לעיצובים עשירים וקלאסיים ולריהוט עתיר פיתוחים, אבל הוא יכול להיראות נפלא גם בחדר עכשווי.  צריך רק לצאת מהסטיגמה ולנצל בתבונה את תכונות הזיקית שלו.








































ברכות שנה טובה.


ראש השנה קרוב מתמיד ואיתו האיחולים לעוד שנה משובחת. נמאס לי מכרטיסי הברכה הסנטימנטליים עם הזהבים, גרגרי הרימון, הדבש והתפוחים. אני לא משוכנעת, שראש השנה הוא הזמן הנכון להתרפקויות רגשניות על עבר מכזיב ומתעתע. וגם האיחולים המצוייצים לשלום, ביטחון, שקט ושגשוג לא ממש עושים לי את זה. אולי כדאי שנשלים עם חיים בלי שלום, ובלי שקט וביטחון, אם ממילא אנחנו לא מסוגלים להשיג אותם (ובעצם, ככה אנחנו חיים כבר כמה עשורים טובים, לא? למה לשנות הרגל מנצח?).  

חיפשתי כרטיסי ברכה אלטרנטיביים לשנה החדשה. המבחר -צר לי לבשר- לא ממש מרשים. ודומה שאין כמעט מאיירים ומעצבים, שמוכנים להסתכן בנפשם ולשרוף את המועדון. אבל ראיתי כמה רעיונות נחמדים, חוץ קופסתיים, שתוקפים את רעיון השנה החדשה וה(לא כל כך) מבורכת מכיוונים לא צפויים.

הצילומים נלקחו ברובם מגוגל. תודה מיוחדת למאיירת המוכשרת  אורית עריף ולחברי קבוצת שנה טובה בפליקר.





































יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

הבית של אנושקה ומתיאו באמסטרדם.


באיחור לא אופנתי, סיימתי הבוקר לקרוא את ספרה של טרייסי שבלייה "נערה עם עגיל פנינה". לטובת מי שכמוני, משתרכים שנים אחרי טבלאות רבי המכר הספרותיים, אדווח שמדובר בסיפור אהבה מוחץ לב בין משרתת מתבגרת לבין אדונה, הצייר ההולנדי  בן המאה ה17 יוהאנס ורמיר. העלילה מתבססת על ציורו הידוע של ורמיר "נערה עם עגיל פנינה" (בתמונה). הרעיון לסיפור הבליח במוחה של שבלייה באחד הבקרים, בעת שבהתה בפוסטר של הציור שתלה מול מיטתה והחלה לתהות מיהי הנערה המסתורית עם כיסוי הראש 
 ועגיל הפנינה המרצד, שמלכסנת אליה מבט מופתע מתוך החשיכה.  

ועכשיו, כשאני עדיין נתונה תחת השפעתו של הספר (אם הייתי כותבת "כשצבת של כאב לופתת את גרוני", הייתי נשמעת  אובר-דרמטית. אבל זה נכון. תאמינו לי שזה נכון), החלטתי להקדיש לו מחווה אישית משלי וידעתי מיד מה אני צריכה לעשות: נכנסתי לאתר של סוכנות התצלומים Taverne-Agency, שמציגה הרבה עיצובי פנים הולנדיים מובחרים, הכיתי בכפתור של קטיגורית העיצובים הרומנטיים ובינגו! נחתתי על ביתם האמסטרדמי של אנושקה ומתיאו. 

החלל של בני הזוג יפי התואר, תכשיטנית ופסל, הוא כל מה שניתן לצפות מביתם הבוהמי של אמנים הולנדיים. יש בו רהיטים ישנים, עבודות אמנות, שנדלירים ומראות בציפוי זהב, ערבוביה של חדש וישן ובעיקר יש בו אור. אותו אור הולנדי חלבי וזך, שדורות של ציירים סגדו לו .

ובכדי שאשתכנע סופית, שזה הבית הראוי לשמש כמחווה לחריט הקטנה מספרה של שבלייה, צורפו לצילומי הבית תמונות התכשיטים שאנושקה יוצרת בפינת העבודה שלה. ונחשו מה מצאתי שם...

(מידע נוסף על הספר ועל ורמיר תמצאו כאן. כדי לצפות בסרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הקישו כאן).