יום שני, 23 בפברואר 2015

הבית של קלאודיה וליווי באוסטרליה.


אני מפוצלת בדעתי. קשה לי לחלוק על יופיו של הבית הזה (שנמצא ככל הנראה במלבורן). גרה כאן משפחה צעירה ומטופחת: בני הזוג ליווי וקלאודיה ובתם הסוכריה בת השנתיים, איב אינדיגו. קלאודיה הסטייליסטית השקיעה בקוביה הקטנה הזו את הכל  והתוצאה מחודדת, אורגנית ואסתטית ברמה מיקרוסקופית.

אבל אני יודעת לזהות מניירה, כשאני נתקלת בה והעיצוב הזה הוא מנייריסטי. הוא יותר מדי אופנתי, מדויק ונכון מכדי שאני אאמין לו. אתן, כמובן, תשפטו בעצמכן.   

הצילומים נלקחו מהאתר The Beetle Shack.




































יום ראשון, 22 בפברואר 2015

הבית של דאפי באוסטין.


אין לכן מושג עד כמה אני מסמפטת את הבונגלו השכור של דאפי, מעצבת פנים מתחילה מאוסטין. יש בו את כל המרכיבים שהופכים את הדקור האמריקני לעיצוב המבריק שהוא: המקוריות, חוש ההומור וכל הויצים הלא צפויים, שמפיקים יצירת מופת קטנה ומשמחת מבית סתמי.

הצילומים נלקחו מכאן.




 



 























 









יום שישי, 20 בפברואר 2015

הלופט של אנה במיניאפוליס.


אנה גרה ועובדת באיזור מסחרי של העיר מיניאפוליס, אך ליבה נשאר בחווה הכפרית העתיקה של משפחתה במינסוטה. "אני אוהבת חפצים ישנים, שאנשים השתמשו בהם", היא אומרת, "יש להם אישיות, אופי ונשמה".

בסוף כל יום עבודה בבוטיק האקססוריז שלה, אנה עולה במדרגות אל הלופט המתוקתק, שהיא קוראת לו בית. שטחו של החלל הוא 65 מ"ר בלבד ויכול היה בקלות להפוך למקום מגורים צפוף ומחניק, אך אנה השליטה בו את טעמה התועלתני, השייקרי מעט. "אני לא נמשכת לעיצוב מתוכנן מדי", היא מבהירה. "אני מעריכה פשטות, לובן, עץ וזכוכית".     

היא בחרה רהיטים רזים, שאת חלקם קיבלה בירושה, ביצעה ביחד עם אביה הנגר כמה עבודות עשה-זאת-בעצמך וקישטה עם פריטים מהחנות. ובאמצעים המצומצמים האלה, היא הפיקה בית אוורירי ונוח, שכולו אומר קאונטרי. אבל הגעגועים לחיי הטבע אינם מרפים מאנה. וכשהיא מתפנה מהעבודה המתישה בחנות, היא נוסעת לחווה לנשום את אוויר הכפר. "אני תמיד קוטפת שם פרחים וענפים ומביאה אותם לכאן", היא מספרת. "התזכורת הויזואלית הזו של חיי החווה מחזירה לי את חוש האיזון".      

הצילומים נלקחו מכאן.






















אמנית אורחת: אליזבת' מוריסט.


"בעיקרון, כל מסה של פריטים מאותו סוג מתאימה לעבודות שלי", מגדירה אליזבת' מוריסט -אמנית אמריקנית שמתמחה ביצירות תלת מימדיות ממוחזרות- את הכוח המניע של עבודתה. "אני נמשכת לחומרים ממוחזרים, כי יש להם היסטוריה. וההיסטוריה הזאת מושכת את הצופים לחוות אותם באופן חדש ולא צפוי. העבודה שלי בוחנת אילו חומרים זמינים יש לנו כאן, במאה ה-21 וכיצד הם משקפים את החברה שלנו". 

מגוון החומרים שמהם היא אורגת את עבודותיה האמורפיות הוא בלתי נדלה. הרשימה החלקית מאד כוללת פקקים, רוכסנים, צעצועי פלסטיק, כרטיסים, פתקיות, מכבנות לשיער, שקופיות ישנות ומפתחות. אבל כל מוצר קטן מידות אחר הוא חומר גלם ראוי מבחינתה. "אני סנטימנטלית", היא מתוודה. "כשהייתי ילדה, עברתי  עם הוריי ממקום למקום וחפצים שניתנו לי על ידי הסבים שלי ואנשים אחרים שהיו חשובים לי, ניחמו אותי בהתמודדות עם מצבים חדשים". 

לחפצים יש חשיבות רגשית מעבר לקיומם הפיסי. "שוחחתי פעם עם איזו אשה שפינתה המון חפצים מבית אמה", היא נזכרת. "היא אמרה לי ששאלה את אמה, מדוע היא שומרת אותם כל כך הרבה זמן ואמא שלה ענתה לה : "כדי להוכיח שהייתי כאן". וזה מעניין מאד. הפריטים הפיסיים הם בעצם סמל לחלל נפשי". 

"יש לי כמה שיקולים בהחלטה עם אילו חפצים לעבוד", היא ממשיכה. "קודם כל, עניין המשקל המצטבר. את העבודה הראשונה שלי יצרתי מצעצועי מקדונלדס. היא שקלה קרוב לחמישים קילו ובקושי הצלחתי להרים אותה. גם הצבעים חשובים לי, כי אני לא משנה את הגוונים המקוריים של החפצים והם צריכים להיות הרמוניים ואני עובדת עם פריטים קטנים, שמעשירים את המרקם של היצירה". 

"הסטודיו שלי נמצא במרכז קהילתי ומדי יום, מגיע לשם איש אוטיסט בן 45 בשם דניס. הוא  נכנס לסטודיו שלי , אבל לא מדבר איתי אלא עליי. הוא אומר לעצמו: "אליזבת' מוריסט משתמשת בדברים כאלה לאריגות שלה ויום אחד היא תיצור מהם יצירה גדולה". ואז הוא משאיר לי שקית מלאה בחפצים קטנים, כדי שאשתמש בהם. וזו דרך יוצאת דופן אך נפלאה להוכיח לי, שהעבודה שלי הצליחה לגעת בנשמה של אדם אחר". 

רוב הצילומים נלקחו מהאתר של האמנית.