יום שישי, 24 באפריל 2015

הבית של קייט באיסט המפטון.


המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה, שיש כאן מינון לא שפוי של ארונות צבועים, פינות ישיבה וקיטש כפרי. ואז הבנתי שטעיתי. נכון, העיצוב של קייט -בעלת הבית הקונטיקטי הזה- מוגזם ונגוע בטראשיות, אבל הוא בא מאהבה כנה ומהתמסרות מוחלטת לסגנון הקאנטרי. גם לא מדובר בחיקוי של בית עיירה מראשית המאה ה-20 אלא בדבר האמיתי. קייט לא מנסה לשחזר את העבר. היא פשוט חיה אותו.

"יש לי בינתיים רק קעקוע אחד על הגוף והוא "עתיקות"", חושפת קייט בבלוג שלה. "עבדתי בשלוש וחצי השנים האחרונות בשיפוץ רהיטים אצל סוחר עתיקות ולפני כן במוזיאון. אני באמת-באמת אוהבת היסטוריה. אני גם שותה קצת יותר מדי ואוהבת חיות, חוץ מקופים שמפחידים אותי. הצבע החביב עליי הוא שארטרוז. כמעט מדי יום יש בסדנה שלי מסיבת ריקודים ספונטנית. אם תגיעו לבחור לעצמכם רהיט בעיתוי הנכון, תוכלו לראות אותי תופסת גרוב. אני אוהבת את מה שאני עושה. אני מתעוררת כל בוקר וצועקת "כן!", כי שיפוץ רהיטים הוא הגשמת חלום בשבילי. העבודה הזאת עושה אותי מאושרת". 

ועל ביתה היא כותבת: "הבית שלי הוא קוטג' משנת 1923. הוא נבנה בידי בני הזוג לואיס ומייבל מייפלס ולוחית פליז עם שמותיהם עדיין תלויה על הדלת הקדמית. הבית לא גדול, קצת יותר מ167 מ"ר, אבל מאחר שמדובר רק בבעלי, בי ובשני החתולים שלנו, זה גודל מושלם".












































יום חמישי, 23 באפריל 2015

הדירה של יולי באלבורג.


יולי לא נחה לרגע. היא גרה בדירת סטודנטים שכורה בעיר הדנית אלבורג, יש לה תקציב זעום ותאוות עיצוב בלתי נשלטת. היא מבצעת נונסטופ את הפקודות החינמיות, שמוחה הקודח משגר אליה: גוררת בידיים משטחי עץ תעשייתיים ולבני בטון חמש קומות בלי מעלית, מרכיבה שולחנות, שידות ובסיסי מיטה, מעצבת מנורות, קודחת חורים ומציירת על ארונות. אבל יולי היא לא רק ממציאנית של נצולת אשפה. יש לה טעם יקר. היא מכורה לכסאות מעצבים מודרניים ולא מתביישת להיכנס לחנויות עיצוב, להתמקח על מחירים ולסחוב כסאות תצוגה במעלה כל המדרגות האלו עד הבית. העשייה הקדחתנית ורבת ההמצאות משתלמת. החברים שלה יודעים שבכל ביקור בדירתה, גם בהפרש של ימים או שעות, תמתין להם הפתעה חדשה.

הצילומים נלקחו מהאתר של המגזין boligLIV
























 





יום שני, 20 באפריל 2015

הבלוג "עולה על העיצובים" בן חמש.


חמש שנות בילגוג (עם הפסקה אחת באמצע) חלפו ביעף. וזה הזמן לשאול בגוף שני כמה שאלות נוקבות, שאף אחד חוץ ממני לא ישאל אותי:

 למה בעצם, לכתוב בלוג של עיצוב פנים?

שאלה טובה והתשובה היא, שאין שום סיבה הגיונית לעשות את זה. הבלוגוספירה מוצפת בעשרות אלפי בלוגי דקור מכל הסוגים והזנים ורובם טוחנים צילומים לעוסים וממחזרים התפעלויות משומשות (מכירה את: "הו! השבוע אני מאוהבת בלופט הזה!"?). כתיבת בלוג עיצוב היא מלאכה מייגעת, שאין בה כסף או תהילה (לכל היותר מסאז'ים מזדמנים לאגו החבוט) וגם הסיפוק שנלווה אליה הוא מאד בע"מ. אבל אני כנראה, התמכרתי.

במה הבלוג שלך שונה מבלוגי עיצוב אחרים?

עולם השיווק אוהב מאד את  מילות הקסם מיתוג ובידול, אבל האמת היא, שמי שמנסה לבדל או למתג את הבלוג שלה כדי להיות שונה ומיוחדת, תיכשל. כל בלוגר ובלוגרית מביאים לבלוג שלהם את עצמם -ורק את עצמם- ולא משנה אם הם כותבים על בנייה ירוקה או על גידול דגי הקוי בצפון קוריאה. אם אין להם משהו מעניין להגיד, שום פירוטכניקה לא תעזור להם.

אני לא דקורטורית ולא ארכיטקטית אלא חובבת דקור אנונימית. כשהקמתי את הבלוג -בהחלטה חפוזה- כל מה שרציתי הוא להציג לקוראותיי העתידיות עיצובי פנים שאני אוהבת. זה מה שאני רוצה גם עכשיו, לאחר חמש שנים וכמעט 1400 פוסטים. אני לא משווה את עצמי לבלוגריות דקור אחרות אלא מפרסמת חומרים שמדברים אליי, גם אם אני יודעת שהקוראות שלי לא יתחברו אליהם. אני חייבת לשמור על נאמנות לטעם האישי שלי בכל מחיר ואני מאד גאה בכך, שאספתי לאורך השנים קהל קוראות קבוע, שמצפה לפוסטים שלי. זה לא מובן מאליו. אשה שנכנסת בפעם הראשונה לבלוג שלי וחוזרת אליו פעם נוספת היא סוג של נס קטן וכך אני מתייחסת אליה.

מהו המסר שאת מנסה להעביר לקוראות של הבלוג? 

שעיצוב פנים הוא לא רק מה שרואים בירחונים ובאתרי הדקור ברשת. עיצוב פנים לא חייב להיות יפה, נעים והרמוני. הוא יכול להיות גם מכוער, מצחיק, עצוב, ריקני או מרגיז והוא עשוי להכיל לכלוך, התפוררות ומוות. החיים שלנו לא תמיד יפים ונעימים, אז מדוע הדקורציה של ביתנו צריכה להיות כזאת? עיצוב פנים הוא מעל הכל, אמנות. זו דרך של ביטוי עצמי ואסור בתכלית האיסור, לצמצם את סקלת הביטוי העצמי האינסופית לנישה צרה אחת.

ואם מדברים על אנונימיות, מדוע את לא חושפת את פרטייך?

יש לזה יותר מסיבה אחת. קודם כל- אני לא גברת צניעות. יש לי אגו בריא ואני אוהבת מחמאות כמו כולם. אבל הבלוג שלי מתעסק בדקור. הבתים שאני מפרסמת פה הם הטאלנטים האמיתיים ולא אני. אלה גם לא העיצובים שאני עיצבתי ולא הצילומים שאני צילמתי. ובכל מקרה, בלוגים אישיים עמוסי מודעות עצמית לא מושכים אותי. אף אחד מאיתנו לא נצחי ולא כזה חשוב ולא כל אירוע זניח בחיינו ראוי לאיזכור רועם ברשת. צריך להיות לנו משהו טוב להציע לעולם מעבר לחפירות בעצמנו ובמצבי רוחנו המתחלפים. 

וישנה נקודה נוספת והיא הפרטיות. הפרטיות שלי ושל בני משפחתי חשובה לי וגם להם. מתוך בחירה מודעת, אני שומרת את חיי האישיים לעצמי ולקרובים לי ולא משתפת אותם בפייסבוק, טוויטר או אינסטגרם. טוב לי ככה וגם אין לי שום דבר מדהים לספר.

מה את מתכננת לבלוג שלך לרגל יום הולדתו?

אני רוצה לעבור לפורמט של תמונות גדולות. לצערי, אני טכנופובית גמורה ולא מצליחה לבצע את המעבר הפשוט הזה בעצמי. ואני מנצלשת את הראיון כדי להזכיר (שוב), שכל עזרה וירטואלית תתקבל בברכה...אני פתוחה לשינויים, אבל נדמה לי שבמהלך השנים שהבלוג קיים, הוא פיתח לעצמו זהות אישית משלו ואני לא מוכנה בשום אופן לפגוע בזה. הוא חייב להמשיך להיות מי שהוא ולצמוח לכיוונים שמתאימים לו וקצת גם לי, שפחתו החרופה. שנינו כאן כדי להציע רעיונות ולתת מעט השראה לחובבות הדקור ובינתיים, אנחנו לא מתכננים לפרוש. 

יומהולדת שמח!  

(מצ"ב צילום אייפון חובבני של שולחן העבודה שלי. חוץ מכתמי כוסות, מסך ומקלדת יש שם חבורת כפריים מעץ, שרכשתי בebay מבנו של פסל פולק ארט אמריקני, תיש מפלסטיק (כי אני מזל גדי), קולאז' צילומי זעיר בתוך מסגרת גדולה, שתי מלחיות שהוסבו לעציצי קקטוס וכלב ביסק זערורי ביניהן, מסמר גדול ועליו בובון אצבע שהבן שלי הגריל פעם במכונת משחקים, שני כלבי זכוכית שקניתי במחיר עשרה ש"ח האחד ועוד קולאז' צילומי של תינוקת עם כנפי מלאך שיושבת על צפרדע ישנה. אני משנה את התצוגה השולחנית לעיתים קרובות, לפי החשק. זה מה שיש שם עכשיו, ב20 לאפריל 2015).  


       
 

יום שישי, 17 באפריל 2015

הדירה של אריק בפאריס.


אריק הוא לימון פאריסאי חמצמץ, הוא במאי דוקומנטרי ומבקר מסעדות, הוא תעתיק צעיר ומתולתל של ניקולא סארקוזי, הוא גר בדירה אפופת עשן סיגריות במרכז העיר, הוא אמנותי, בוהמייני, רומנטי, מעריץ של וינטאייג'יאנה צרפתית, הוא אינטלקטואל בעל מעוף ומצבי רוח מתחלפים, הוא הכי צרפתי בעולם, הוא.