יום שישי, 18 באפריל 2014

הדירה של קטיה בבריסל.


המון אנשים אוהבים את הסגנון המודרני של אמצע המאה שעברה. אך רק מעטים מתעקשים לרהט את ביתם ברטרו הזה מרצפה עד תקרה. קטיה היא אחת מהם. רהיטים וכלי קרמיקה מודרניים הם לא התחביב היחיד שלה. היא גם מכורה לחתולים ומגדלת שישה בעצמה. בבלוג שלה שנקרא -איך לא- Fat Cat היא מתארת את תהליך העיצוב האינסופי של דירתה בבריסל. כשקטיה עברה לגור בה לפני כחמש שנים, הדירה היתה מיושנת וחסרת שאר רוח. ומאז, היא מסגננת אותה בצעדים קטנים ועקביים ובשקדנות כפייתית. היא חרשה (ועדיין חורשת) שווקי פשפשים וחנויות ריהוט ישן על בסיס שבועי, שוטטה (ועדיין משוטטת) באתרי מכירות כמו ebay, Etsy ו-Bigcartel וצדה שם עוד ועוד רהיטים, כדים, קערות וכלי אוכל אירופאיים משנות ה50. כל רהיט וכל פריט מוצבים במיקום המדויק שקטיה מייעדת להם בחלל המגורים הקטן. לכל חפץ בדירה יש אמירה מודרנית משלו וכל החפצים מצווים להתמזג באופן מושלם בחזון הדקורטיבי של בעלת הבית. התוצאה היא באמת סוג של שלמות, אך זו שלמות קצרת מועד, כי קטיה לא חדלה להזיז פריטים ממקום למקום, להוסיף ולגרוע ולשכלל את הקיים. מאז שצולמו התמונות האלו, היא כבר שינתה לא מעט.

 

























יום חמישי, 17 באפריל 2014

הבזקי ניאון.


דברים טובים מגיעים באריזות קטנות. ובמקרים מסויימים, טוב שכך. צבעי הניאון יודעים לעורר כל חלל מגורים רדום ולהצהיל כל חדר עגום. הם זרחניים, מקפיצים ובעלי מסר דקורטיבי חזק. אבל הם גם עלולים לייצר בקלות מראה תוקפני ומנוכר. ולכן, יש להשתמש בהם במינונים זהירים מאד: לתת להם מקום אבל לא להרשות להם בשום אופן, להשתלט על כל השטח. 

לא חסרים עיצובי ניאון ברשת. רובם מוגזמים בעיניי. מיעוטם מעניינים ומציתי השראה. בכל העיצובים הטובים, השימוש בניאון היה חכם ומחושב. הנה מספר דוגמאות:






 











 



























יום רביעי, 16 באפריל 2014

הדירה של גבריאל ואוליבר בפאריס.


כשנתקלתי בדירה הזו, הייתי בטוחה שמתגורר בה איש קוסמופוליטי מבוגר, בעל טעם קלאסי ואוסף אמנות שלוקט במשך ארבעים שנה לפחות. להפתעתי גיליתי, שגרים כאן דווקא שני גברים צעירים, נאים ומעודכנים עם כלבם הקטן. גבריאל, שהגיע מברוקלין, הוא דוקטורנט להיסטוריה של אדריכלות הנוף. אוליבר עובד בקרן התרבות של איב סן-לורן. חללי מגורים פתוחים אינם רווחים בפאריס, אך גבריאל התעקש וחיפש עד שלפני שש שנים, מצא את דירת הסטודיו הזאת ברובע המארה. השניים אוהבים לבשל ולארח בדירה את חבריהם. החלל הקטן גדוש ברהיטים, קישוטים תקופתיים וספרים והמטבח מאובזר בכל מה שצריך. כל מה שיש כאן הושג במאמץ משותף: הוריו של אוליבר תרמו את הריהוט הסלוני ואת פינת האוכל המודרנית של אירו סארינן, שקנו לעצמם לפני עשרות שנים. שולחן השירטוט העתיק נרכש בזול בבריסל והשנדליר המוזהב אותר בשוק הפשפשים פורט קלינאקור. ציורי הדיוקנאות הרבים על הקירות הם התחביב של גבריאל. הוא הושפע מהוריו סוחרי העתיקות, שקישטו את ביתם בפורטרטים עתיקים וכשעבר לפאריס החל לקנות כאלה לעצמו. הפורטרטים הישנים מעסיקים מאד את הדיירים ואורחיהם. הם מעלים השערות לגבי זהותם וחייהם של האנשים המצויירים, והם גם המציאו להם כינויים כמו "עורך הדין", "המשורר" ו"האמן". הדירה מלאת הסטייל בר-ההשגה של גבריאל ואוליבר מוכיחה שאפשר לחיות בגדול גם עם כסף קטן. יחסית. וכשתותקן בה סוף-סוף, מערכת הסקה מרכזית, היא תהיה מושלמת. 

הצילומים נלקחו מכאן.  


















 










יום שלישי, 15 באפריל 2014

בית בלונדון.


מאד מדוד ושקול הבית הזה, מפרברי לונדון. כראוי לכנסיה מהמאה ה-19 שהוסבה למגורים, שוררת בו אווירה שקטה ומהורהרת. הרהיטים מעטים ומוקפדים, הספרים בחדר המגורים מסודרים לפי צבעים, המטבח החדש בנוי בסגנון השייקרי. העיצוב תוכנן ובוצע בידי מקצוענים, אבל הוא נכון לאופיו של הבית. יש כאן עדכניות  שמכבדת את הישן וחיה בתוכו בשלום, מתוך הבנה, שלהווה אין זכות קיום, כשהוא מפנה עורף לעבר. 

הצילומים נלקחו מכאן.