יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

הדירה של האנה וסטוף בשטוקהולם.


האנה וסטוף עברו עם שתי בנותיהם לדירה ברובע ואסאסטאן שבשטוקהולם רק לפני כשנתיים, אך נראה שהם גרים כאן מאז ומעולם. סטוף הוא אספן נלהב של חפצים, האנה היתה מעדיפה לגור בסטודיו לבן עם צמחים והדירה שלהם גדלה ומתפתחת מעצמה, ללא תיכנון מדוקדק אך עם המון שאר רוח. 

הצילומים נלקחו מכאן.
















 












 

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

הלופט של דן בטורונטו.


הסביבה שלי מזדקנת. אנשים חופרים בעברם בכפית ודולים מתוך קפלי השיכחה עוד ועוד זכרונות מוארים, שמספקים להם עילה להיאנח ולהגיד "אחחח, איזה כיף היה לנו אז". חבר פייסבוקי בן חמישים פירסם לאחרונה אוטוביוגרפיה חנוקת געגועים לילדותו ולא משנה, שחייו דאז היו מרתקים כמו שקית במבה מעופשת. הערגה לעבר מייצרת מציאות חלופית משלה ואין טעם להבהיר למוצפי הזכרונות, שנוסטלגיה היא געגוע למה שלא היה. הם לא יוותרו על שום הזדמנות להתיש אתכן בחוויות המכוננות שחוו בשיעורי השחיה של כיתה ז'. 

אני משתפת אתכן בזה, כי נוכחתי לדעת, שלאנשים הנוסטלגיים יש המון עבר אבל אין להם טיפת הווה ועתיד, גם אם הם רק בני ארבעים וחמש. הזדקנות היא לא עניין ביולוגי, אלא פרוגנוזה של חשיבה גריאטרית, שלא מסוגלת להביט בתקווה שבוע ימים קדימה. 

וזה בהחלט קשור גם לעיצוב פנים. קשישי הנפש גרים -לרוב- בבתים קשישים, מרופדי נוחות מיותרת. אני חרדה מהמחשבה שבגיל שישים, אמצא את עצמי יושבת בסלון מפונפן, על כורסת טלוויזיה מתכווננת ומביטה אל מטבח הבולטהאופ המאובזר שלי. ביום הזה אני אדע שאין לי יותר למה לצפות. 

וזו הסיבה שבגללה אני אוהבת לופטים. הם כמעט תמיד צעירים ויצירתיים. איך אפשר להרגיש תשישות בתוך חלל פתוח מלא רהיטים בשקל עם מטבח מאולתר, שנלקח בחינם מאיזו דירה משתפצת? אי אפשר. באחריות. 

הלופט של דן -מפיק סרטים צעיר, שווה ודלפון מטורונטו- הוא זריקת אנרגיה חיננית של מרץ ונעורים. כשיגיע יומי לעבור לדיור המוגן, אני זוממת לרכוש כרטיס טיסה ולהגר לחלל המגורים הזה. ראו את זה כהתחייבות.


 












 


 



  

יום שני, 20 באוקטובר 2014

בית בסטוק רואו.


יותר מהכל, מזכיר לי הבית הזה את הוילות על עמודים עם תקרות העץ וגרמי המדרגות הצרים, שהיו שוס בימי ילדותי. הוא נבנה בשנת 1972 בכפר הבריטי סטוק רואו, בידי אדריכל מודרני, שייעד אותו למשפחתו. ארבעים ושתיים שנים חלפו מאז, המטבח וחדרי הרחצה חודשו, אך תחושת הביתיות חסרת היומרה נשארה. אין כאן ויצים עיצוביים מדהימים וגם לא אחידות סגנונית, אך יש פה נעימות של מקום מגורים הגון וטוב, שמשרת במסירות את דייריו. וזה בעצם הכל. 

הצילומים נלקחו מכאן.
 

 













 





















מספרת Permy Mi Jang Won בסוג'י-גו.


החיפושים אחר חללים מסחריים מלאי אופי ונשמה הובילו אותי לאניטתזה המושלמת: מספרה סופר סינתטית בצבע כחול-תינוק בעיר סוג'י-גו שליד סיאול. ואין לי שמץ למה החלטתי לפרסם את המקום הזה. הוא הרי ריקני ומלאכותי בטירוף.

המספרה תוכננה ועוצבה בידי משרד אדריכלים סיאולי צעיר ובועט בשם DesigN m4 והיא סובבת סביב דמותה של נערה מצויירת בשם פארמי. פארמי הקפריזית שואפת לעצב שיער (או להיות סתם לקוחה עם רולים...) וראשה העגול מככב על קירות סלון התסרוקות במגוון הבעות ואפילו עם שפם. אם זה מה שמשמח את הלקוחות הקוריאניות, אז זה טוב ובכל מקרה, החלל חסר התוכן הזה מעוצב באופן מושלם.