יום שישי, 31 בדצמבר 2010

דירה בתל-אביב.


לדירת שני החדרים הזו, בסמוך לחוף ולשוק הכרמל, יש תועפות של אופי. היא נראית ככמוסת זמן עירונית משנות ה-70. ברור מהתמונות, שהיא לא עוצבה באופן מושכל ובמהלך הדרך נוספו לה אלמנטים שונים, כמו מיטת עץ בסגנון הקאונטרי ואריחי קרמיקה אפורים בחדר הרחצה. מסגרות החלונות קולפו מצבע ווילונות בד קלים נתלו מעל החלונות הישנים. העיצוב רחוק מלהיות קוהרנטי או מלוטש, אבל איזו אישיות כובשת...





















בית-חוף בדנמרק.


השנה האזרחית מסתיימת. ומתוך תקווה נאיבית לשנה טובה, טהורה ופשוטה יותר, החלטתי להציג את בית-החוף הצחור הזה. הבית שוכן על מצוק  באחד מחופי דנמרק. בעליו עיצבו אותו בתקציב נמוך ותוך שימוש מאסיבי ברהיטים ובחפצים ישנים וממוחזרים. והוא משופע באלמנטים סקנדיים כמו הצבע הלבן והאווריריות. וגם בטעם הצנוע והמשובח, שטבוע בד.נ.א. הנורדי מאז ומתמיד.

הצילומים לקוחים מהאתר של המגזין  Campagne Decoration .


הבית ניצב בקצה חוף תלול וחזיתו אופיינית לבתי החוף הדניים.


בחזיתו האחורית של הבית ישנה גינה עם צמחיה שופעת ורהיטי גן קז'ואליים, שחלקם ישנים.


חלל המגורים פונה לחוף ונהנה מנוף המפרץ הציורי, שנשקף מהחלון הענק. הריהוט לבן, פשוט ונוח, עם מאפיינים סקנדינביים כמו פמוטי הכסף שעל השולחן.


כלוב הציפורים נמצא במזבלה ומשמש כיום, כקישוט.


הארון הנושן היה שייך במקור למלחין דני ידוע.


שולחן האוכל השוודי נרכש במכירה פומבית ומוקף בכסאות טוליקס ישנים. השידה מאכלסת שלל כלי אוכל משומשים. 


רהיטי הרטאן בפינת הישיבה הם ירושה משפחתית. הכריות נרכשו בשווקי פשפשים והפמוטים נאספו מערימת זבל.


גם הרהיטים בפינת האוכל הזו היו שייכים למשפחת הבעלים. מעליהם תלוי שנדליר מרצד, שבעלת הדירה קיבלה כמתנה מחברים. 


חדר השינה של האורחים מעוצב בסגפנות. שתי מנורות רצפה מודרניות משמשות כמנורות קריאה. הספסל נרכש בחנות של עתיקות סיניות והציור הוא פרי מכחולו של בעל הבית. 


המקלחון החיצוני המאולתר משמש לשטיפת החול והמלח מהגוף לפני הכניסה הביתה. 




יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

אמנית אורחת: קסיה בק.


צילומי אווירה מעורפלים וכמו-וינטאייג'יים של פרחי שדה, שמיים תכולים ודוגמניות בורוד לא עושים לי את זה. הסטייל המתוק-מעושן הזה, שיש לו אוהדות רבות בקרב בלוגריות העיצוב, נראה לי מעט רדוד. והעובדה שאנחנו מתעסקות בעיצוב פנים, תחום נשי למדי, לא אומרת שקהל קוראותינו הוא עדר של נקבות פותות, שמוחן טרוד רוב היום ברכישת מערכות כלי אוכל פרחוניות.

ובכל-זאת, צילומיה של קסיה בק עשו לי משהו. הם אמנם משתייכים לזן המעורפל, אבל יש בהם אמירה מעניינת ונוקבת יותר מהרגיל. בק מתגוררת בעיר ברייטון בבריטניה ומצלמת מראות מקומיים כמו חוף הים, בקתות הנופשים, בניינים ומתקני שעשועים. היא מושפעת לדבריה, מ"הדברים היומיומיים הפשוטים". בבלוג שלה היא מדגישה, שאי-השלמות תופסת חלק נכבד בעבודתה. "אבק, שריטות, טשטוש, כל המגרעות האלו מוסיפות אופי לצילומים שאני מייצרת".  את זה מן הסתם, כותבות גם צלמות אחרות של הסגנון. ובכל זאת לעבודותיה של בק יש איזו איכות קודרת ואפילו מכאיבה, שלא תמצאו אצלן.





























יום שני, 27 בדצמבר 2010

הדירה של פרנק בברלין.


פרנק מתגורר עם אשתו ובתו הקטנה בדירה רחבת ידיים, ברובע קרויצברג האופנתי שבברלין. הדירה עבורו היא הרבה יותר ממקום מגורים: הוא עובד בה כמאייר של מגזינים וספרים, יוצר מוסיקה, מבשל, מכין קפה לאטה וגם סורג.  

השילוב בין המאפיינים הישנים והמצועצעים של הדירה (כותרות הגבס שעל התקרה, התנורים מצופי האריחים) לבין סגנון הג'אנק האמנותי של פרנק ומשפחתו, יוצר מראה בלתי נשכח.

ראיון בגרמנית עם פרנק על עבודתו ותמונות נוספות של הדירה תמצאו כאן.

































יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

כלי הקרמיקה של לפיד.


זה מרגיש די מוזר לגלות שהעציצים וכלי האוכל החומים של בתי ילדותנו, אלה שלא ממש אהבנו, הפכו לפריטי אספנות מבוקשים ונמכרים בסכומים נכבדים. אבל זה מה שקורה בשנים האחרונות לכלי הקרמיקה של מפעל "לפיד". אספנים רבים, ולא רק בישראל, חושבים שהם אסתטיים ומגלמים בתוכם את תמצית העיצוב המודרני של אמצע המאה ה-20.  

ואולי הם באמת כאלה.

מפעל "לפיד" הוקם בשנת 1951 בידי קורט מוסברג, עולה מגרמניה. הוא הוקם במקורו כמפעל לכלי סניטציה, אך עד מהרה החל לייצר גם כלי אוכל ונוי מקרמיקה. בשנת 1958 הוא נמכר למפעל "חרסה", שמייצר עד היום אסלות וכיורים. עיצוב הכלים של "לפיד" שאב את השראתו מכלי הקרמיקה הסקנדינביים המודרניים וההשפעה ניכרת בצבעי הכלים, שרובם אפרפרים או חומים ובעיטורים הגיאומטריים והמופשטים שצוירו עליהם. בשנות ה-70, החלו מופיעים על מוצרי "לפיד" ציורי אבסטרקט של ירושלים ושל סמלים יהודיים כמו צבאים ורימונים.

"לפיד" לא קיים כבר שנים רבות וגם הטעם הישראלי עבר מאז שינויים ניכרים. אך כעת, כלי הקרמיקה הנשכחים חוזרים כרטרו נוסטלגי. ואם יש לכן במחסן כד עם חותמת של המפעל, אל תמהרו להשליך אותו לפח. הוא עשוי להעשיר אתכן בכמה עשרות או מאות דולרים.