צילומי אווירה מעורפלים וכמו-וינטאייג'יים של פרחי שדה, שמיים תכולים ודוגמניות בורוד לא עושים לי את זה. הסטייל המתוק-מעושן הזה, שיש לו אוהדות רבות בקרב בלוגריות העיצוב, נראה לי מעט רדוד. והעובדה שאנחנו מתעסקות בעיצוב פנים, תחום נשי למדי, לא אומרת שקהל קוראותינו הוא עדר של נקבות פותות, שמוחן טרוד רוב היום ברכישת מערכות כלי אוכל פרחוניות.
ובכל-זאת, צילומיה של קסיה בק עשו לי משהו. הם אמנם משתייכים לזן המעורפל, אבל יש בהם אמירה מעניינת ונוקבת יותר מהרגיל. בק מתגוררת בעיר ברייטון בבריטניה ומצלמת מראות מקומיים כמו חוף הים, בקתות הנופשים, בניינים ומתקני שעשועים. היא מושפעת לדבריה, מ"הדברים היומיומיים הפשוטים". בבלוג שלה היא מדגישה, שאי-השלמות תופסת חלק נכבד בעבודתה. "אבק, שריטות, טשטוש, כל המגרעות האלו מוסיפות אופי לצילומים שאני מייצרת". את זה מן הסתם, כותבות גם צלמות אחרות של הסגנון. ובכל זאת לעבודותיה של בק יש איזו איכות קודרת ואפילו מכאיבה, שלא תמצאו אצלן.
רשומות
הי,היא באמת עושה משהו קצת אחר וממש לא מתקתק. אולי גם כי, לפחות לי , יש הרגשה כזו שעיירת החוף הזו קצת קודרת. אין שם את השמש שלנו, שמאירה וגורמת למצב רוח טוב באופן ישיר. כשראיתי סרטים על ברייטון, תמונות משם-זו ההרגשה שקיבלתי.אני חושבת שהיא מעבירה את הרוח הזו מאד יפה.
השבמחקצודקת מאד. :-). ברייטון כיכבה בהרבה סרטים בריטיים ותמיד היה בה משהו עצוב. אבל זה קשור גם לאופי הבריטי...אני זוכרת את כל הפרצופים העגומים בתחתית של לונדון. לזכותנו הישראלים ייאמר, שאנחנו מקרינים שמחת חיים למרות כל הקשיים.
השבמחק