ישנם מעצבי פנים, שאני מאוהבת בעבודתם וישנם כאלה, שאני רוצה לאמץ כb.f.f (חברים טובים לנצח). שילה ברידג'ס מקוטלגת אצלי בשתי הקטיגוריות כאחת. מדובר לא רק במעצבת-על, שיצרה סגנון עיצוב אישי משלה, אלא גם באישיות קולית ברמות.
ברידג'ס הפכה בגיל צעיר לסיפור הצלחה מסחרר בעולם העיצוב הניו-יורקי התחרותי, בזכות העיצובים האלגנטיים-אך-הביתיים שלה. היא עיצבה בתים ומשרדים לאושיות מסוגו של ביל קלינטון, כתבה ספרי עיצוב משפיעים והנחתה את תוכנית הדקורציה המשובחת: Sheila Bridges: Designer Living שהוקרנה גם בישראל.
אבל החיים לא מחלקים לאף אחד רק קלפים מנצחים. במהלך התקופה שבה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה שלה, ברידג'ס חלתה במפתיע באלופסיה, מחלה שגורמת לנשירת שיער הראש לצמיתות. ועבורה, כמי שרעמת התלתלים הפרועה שלה היתה סמלה המסחרי, המכה היתה כואבת במיוחד.
"תהליך ההתקרחות הרבה יותר קשה מאשר הקירחות עצמה", היא מספרת לכתבת המגזין New York Social Diary, שביקרה בביתה. "פאות הן דבר נורא. הרגשתי שאני לובשת משהו חם, מגרד ומציק על הראש. זה נראה לי מזויף. כשגילחתי את ראשי ממה שנותר משערי, זה היה מעשה מעצים מבחינתי".
ומאז הפכה הקרחת הגלויה והחייכנית של ברידג'ס לסמלה המסחרי החדש. ובמקביל, עם קשר למחלה או בלעדיו, היא החליטה לערוך שינוי גם בסגנון עבודתה: היא פיטרה את צוות העובדים הגדול שלה והחלה לעבוד עם פרילאנסרים, עברה בהדרגה מעיצוב בתים לעיצוב חפצים ונטשה את משרדיה בשדירות מדיסון לטובת עבודה מהבית. והיא שלמה עם עצמה לחלוטין: "אני טיפוס ביתי", היא אומרת. "אף פעם לא רציתי חיים גדולים או עסק גדול. במהותי אני אדם ביתי ואני באמת אוהבת את הסביבה הביתית שלי. היא חשובה לי מאד, בעבודה שאני מבצעת".
ביתה המרווח של ברידג'ס בהארלם, מנהטן, מגלם את תמצית תפיסתה העיצובית: קירות החדרים צבועים בצבעים עמוקים ושונים זה מזה, הרהיטים הם ברובם מסוג הענתיקות האלגנטיות, שפיארו בתים כפריים בארצות הברית ובאירופה, בדי הוילונות מעוטרים בדוגמאות ועבודות האמנות והאביזרים קשורים לתרבות האפרו-אמריקנית, שהיא גאה להשתייך אליה. התחושה הכללית היא של הידור נעים, אינטליגנטי, חם ומזמין. ממש כמו שילה ברידג'ס עצמה.
שילה ברידג'ס בחדר המגורים שלה.
ברידג'ס צבעה את קירות חדר המגורים בצבע תכול עמוק, כדי להבליט את אוסף הרהיטים הגוסטביאניים (שוודיים) שלה. השעון הגדול בפינת החדר הוא דוגמא אופיינית לסגנון הגוסטביאני. על הקיר תלוי צילום גדול שצולם ע"י צלמת מקצועית בפריז.
הכורסא התכולה היא פרי עיצובה של ברידג'ס עצמה. על שולחן המהגוני הישן עומדים שני אריות מינג, שנקנו בשוק פשפשים ניו-יורקי וכד מודרני של חברת Aero.
משני צידי דלת הכניסה לחדר האוכל ניצבים ארונות עץ וזכוכית אורגינליים, שהיו קיימים בבית מזמן בנייתו בשנת 1901. ברידג'ס צבעה אותם בגוון תכלת חי.
חדר האוכל נצבע בגוון ירוק-טחב. שולחן האוכל העגול בנוי משני חצאי שולחן נפרדים, שנרכשו בחנות עתיקות. מהתקרה משתלשלת מנורת זכוכית ונציאנית ישנה.
גם פסל הדמות השחורה שעל השידה נקנה בשוק פשפשים.
הכסא המרופד והארונות ניצבים בין חדר המגורים לחדר האוכל.
ברידג'ס שכרה שירותי סטודיו, לצורך כתיבת ציטוטים מספרים על קירות חדר העבודה שלה. שני רישומי הכלבים צוירו בידי נזיר ונקנו במהלך טיול בויאטנם.
הרהיטים בחדר יוצרו בחלקם בהזמנה אישית וחלקם נקנו בחנויות שונות , כולל חנויות של ריהוט עתיק.
גם העיטורים הדמשקאיים שעל קירות חדר השינה המרכזי, צוירו ביד בידי עובדי הסטודיו. שידת הצד הלבנה מימין למיטה היא רהיט גוסטביאני.
ואילו על שידת הצד השמאלית מוקמו צילומים משפחתיים וחפצי נוי קטנים.
חדר שינה נוסף משמש גם כחדר עבודה. המיטה מכוסה בשטיח מרוקני. מאחוריה ניצבת שידת שמיכות קוריאנית.
הדפסים קטנים מתוך ספר תלבושות מוסגרו ונתלו מעל שולחן העבודה.
מעצור דלת ישן מברזל מונע מדלת הסלון להיטרק.
חדר הכניסה נצבע בצבע טנג'רין לוהט. במרכז החדר ניצבת ספה עגולה, שכמוה אפשר למצוא בחללים הציבוריים של בתי מלון.
רשומות
וואו! עכשיו אני זוכרת שראיתי המון תוכניות שלה!! היא ככ מוכשרת! נורא עצובה המחלה שלה, אני חושבת שלנו הנשים המחלפות שלנו הן עדיין משהו שאי אפשר להסביר את החשיבות שלו. אני שמחה שהיא התאוששה, והיתה מסוגלת לעשות את השינוי בחייה, ולא להכנע! כל הכבוד!
השבמחקישנה אימרה ידועה: מכל לימון אפשר לעשות לימונדה. ושילה ברידג'ס היא אשה חזקה מאד.למרות שאני משוכנעת שלא קל לה עם המחלה.
השבמחק