הפוסט הזה לא קל לצפייה. זה לא מה שחובבות דקור אסתטי רוצות לראות בבלוג עיצוב. אבל פעם אחת מותר. כבר כמה ימים שהסיפור הזה לא מרפה ממני ואחרי התלבטות קשה, באמת קשה, החלטתי ללכת עם הלב. אז אנא, קבלו בהבנה.
אד ווראי, צלם דוקומנטרי אמריקני שעובד בג'קארטה, בירת אינדונזיה, נתקל באחד הימים בקוף פעלולן. בעלי חיים ש"עובדים" במופעי רחוב אינם מראה חריג באינדונזיה, אולם הקוף הזה היה שונה. הוא חבש על פניו מסיכה מוזרה: ראש של בובת גומי. "זה היה מבעית, מעבר למוזר", נזכר ווראי."משהו בשילוב של ראש הבובה -שהיה מפחיד כשלעצמו- והזנב הארוך זיעזע אותי". העניין עורר את סקרנותו והוא גילה כי בג'קארטה מצוי איזור, שבו מתגוררים מאלפים וקופיהם ונקרא "עיר הקופים". הוא ידע, שהוא חייב לנסוע לשם ולצלם.
אולם במהלך העבודה על הפרוייקט, ווראי נוכח שהמציאות אינה כה חד משמעית, כפי שהיא נראית ממבט ראשון. תושבי עיר הקופים אמנם מאלפים את קופיהם בשיטות אכזריות ומעבידים אותם בפרך, אך הם עצמם עניים מרודים ומופעי הרחוב הם הדרך היחידה שפתוחה בפניהם לשרוד בעיר חסרת הרחמים.
גם יחסיהם של המאלפים וקופיהם אינם בדיוק יחסי קרבנות ומקרבנים. קיימת ביניהם תלות הדדית ואפילו סוג של אחווה, שהרי אלה וגם אלה הם קרבנות של תנאי חיים בלתי נסבלים. "הבנתי, שמראה הקוף במסכה הוא זיקוק חזותי של הדברים הנוראים שקורים, כשאנשים עניים מגיעים לידי ייאוש", מנסה ווראי להסביר.
האיש המבוגר והמשופם שמככב בצילומים הוא מאדי, תושב עיר הקופים, שמתפרנס כמו שאר דיירי המקום ממופעי רחוב של קופיו המאולפים.
הצילומים נלקחו מהאתר של אד ווראי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה