למה לא לקחת את החיים בכיף? למה לא לחלץ את הילד הפנימי מאזיקי הציניות והאכזבות? ולתת לו להשתולל וליהנות ולצחוק מכל הלב, כמו שרק ילדים יכולים?
אין סיבה שלא לנהוג כך. קחו לדוגמא את ג'ודי בירד, אמנית מפלורידה, אשר לפחות בחייה היצירתיים השתחררה מכבלי הבגרות וכובד הראש ומילאה את הפוטוסטרים שלה בפליקר במאות צילומים קבוצתיים של צעצועים, בובות וחפצים ילדותיים.
ג'ודי יוצרת דמויות קטנות ומשעשעות של אנשים ובעלי חיים -כולם לקוחים מההווי העממי האמריקני- ומוכרת אותן בחנות שלה בEtsy. אבל עבודותיה של ג'ודי, שהן מקסימות כשלעצמן, אינן הסיבה שלשמה התכנסנו כאן.
הסיבה היא האוסף שלה, שאותו היא מסדרת בארון מוזרויות מדומיין, רב משתתפים ועלילות.
מהו ארון מוזרויות ? שאלה מצויינת. היזכרו בארונות הזכוכית הארוכים, שכיבדו בנוכחותם את מיטב הסלונים הפולניים של שנות ילדותנו. ובמקום ברבורי פורצלן וספלי חרסינה מצוייצים, צופפו שם פיגורינות מצחיקות של סנטה קלאוסים שמנמנים, איילים מקפצים, מחזיקי קיסמים סיניים מעץ, רקדניות ומלחים מאבן גיר וקיבלתם את
ה curio cabinet האמריקני הביתי.
במהלך השנים, הגדרת ארון המוזרויות התרחבה והתגמשה עד מאד. וכיום, גם אוספים שמוצגים על מדפים, מקררים או אפילו בחללים וירטואליים ואמורפיים נחשבים לאוספי קיוריו-קבינט.
לג'ודי יש אוסף עצום של דמויות מכל הסוגים והמינים. והיא נהנית לצרף אותן לתמונות קבוצתיות, שחלקן מורכבות מפיגורינות מאותו סוג וחלקן מסוגים שונים. אבל היא עושה יותר מכך: היא בונה סצינות דרמטיות, שבהן נראות הדמויות כמנהלות רב שיח זו עם זו. וכך הופכת זירת התצלום לבמה תיאטרלית, שבה בובת נייר מקסיקנית משוחחת עם דובון שעיר ומכשפת שרף כפופה נוזפת בשני ילדי צלולואיד.
וכמו תמיד, התמונות מסבירות את עצמן טוב יותר מהמילים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה