בית בגבול בת-ים.

אוקיי, אני יודעת. בלגן ולכלוך לא מסתדרים עם עיצוב טוב. אבל מכיוון שאני רוצה להמחיש כאן טענה, אני מבקשת שתתעלמו משקיות האשפה והברדק שגודשים את הבית שבתמונות.

זהו בית מתקופת המנדט, שממוקם בסמוך לגן ציבורי גדול בתפר שבין יפו לבת-ים. בימים אלה ממש הוא מוצע למכירה. המבנה המקורי הורחב במהלך השנים וכיום הוא מכיל ארבעה חללים מחוברים בגודל של 130 מ"ר, עם גינה צמודה. הוא מושכר לדיירים לא הכי מסודרים ונקיים בעולם, אבל לא בהכרח חסרי טעם.

והבית הזה מוכיח, שלא רק מעצבי פנים מעצבים בתים ודירות. גם החיים יוצרים עיצובי פנים משל עצמם. תוספות הבניה שהוספו לבנין הבריטי, לא תוכננו בהכרח בהתאמה לקיים. ולכן, יש בבית דלתות מלבניות לצד פתחים מקושתים, מרצפות  מכמה סוגים, תקרת עץ שנראית משנות ה-70 לצד מטבח ואמבטיה בסגנון שנות ה-90 וקיר ווש צהוב, שנצבע בוודאות בשנים האחרונות.

גם הרהיטים שמאכלסים את החדרים, נראים כתערובת תקופתית: ספות בלויות ומשומשות, כסא הנקה שהפך לכורסא סלונית, שולחן אוכל מרוט לצד שרפרף הודי ירקרק וריהוט משרדי מודרני. הציורים שתלויים על הקירות -חלקם ישנים וחלקם חדשים יחסית- מרמזים, שכאן גרים אנשים בעלי טעם אמנותי משלהם.

אנחנו לא יודעים כלום על הביוגרפיה של הבית הזה, אבל ברור למדי, שגרו בו לאורך השנים אנשים שונים, שהותירו בו את עקבות טעמיהם: דלת חדר השינה שנצבעה בירוק וכתום, הגינה הפרועה, החלונות הישנים שהוחלפו בפרופילי מתכת כחולים. כל אלה יוצרים עיצוב. לא עיצוב מלוטש וברור. לא משהו שתראו באל דקור או בבנין ודיור, אבל עיצוב בעל אופי ונוכחות משלו. עיצוב שמח ובלתי פורמאלי וגם ישראלי מאד.  

ועד כמה שזה יישמע מוזר, אני מחבבת את הבית הזה. הוא מאד חינני בעיניי. והוא היה יכול להיות חינני אף  יותר, אם מישהו היה טורח לנקות ולסדר אותו.