וילה בשכונת תל-ברוך.

יש לי היום יום הולדת, אז סילחו לי שאני קצת סנטימנטלית. גדלתי במקום קטן וקרתני. עיצוב פנים לא היה חלק מהשיח המקומי. וכך גם כל עיצוב אחר. מגזינים היו בעיקר במספרות והם עסקו לרוב ברכילות. תקרות של נטיפי גבס נחשבו לבון-טון וכך גם וילונות קרושה ורהיטים מכוערים בסגנון ספרדי.  

אנשים מתרפקים על ילדותם בגעגועים, אבל אני לא מתגעגעת כמעט לכלום. איכשהו, עוד כילדה הבנתי שנוסטלגיה היא מצב נפשי יותר מאשר מציאותי. כבר אז שמעתי אנשים מדברים בערגה על ימי ילדותם וידעתי שגם באותה ילדות אבודה הכל היה אותו דבר. ושגם הם ישבו בערבי שישי סביב שולחן האוכל והקשיבו להוריהם וסביהם, שסיפרו כמה הכל היה נפלא כשהם היו ילדים וכמה שהחיים מחורבנים עכשיו.

אבל יש דבר אחד שאני זוכרת לטובה: הפשטות. אף אחד במקום מגוריי לא ניסה ליצור סטייל חדש, שקוראים לו "פשטות". היא היתה שם, כי לא היתה שום אפשרות אחרת. הבתים היו לבנים וענוים ובחצרות צמחו דשאים ועצי פרי ולא דקים מבמבוק. וכשנכנסת לבית כזה, תמיד הרגשת בנוח, כי הוא נראה והריח בדיוק כמו הבית של הוריך.

ולבתים האלה, עם אריחי החרסינה הלבנים באמבטיה ומטבחי הפורמאיקה אני מתגעגעת. לא היה בהם יותר ממה שצריך ולמרות שהם עוצבו לרוב בחוסר טעם, הם הרגישו כמו בני משפחה.   

בוילה המשפחתית שבתמונות התאהבתי ממבט ראשון. על אף מיקומה בשכונה תל-אביבית משודרגת, היא נראית כאילו נתלשה מהרחוב שבו גרתי בילדותי:  צנועה, ביתית ומבולגנת  ואפילו חולקת קיר משותף עם וילה נוספת. חלק מהרהיטים שייכים בבירור לשנות ה70 או לשנים מוקדמות יותר ונראים בדיוק כמו הרהיטים בסלון של הוריי. ושום דבר לא עשה לי לאחרונה נעימים בלב, כמו שעשתה לי המרפסת הידידותית עם כסאות העץ.  אולי בכל זאת, יש משהו בזכרונות רחוקים.