בתים בעלי אישיות עצמאית משלהם תמיד מעניינים אותי. ובכל זאת, ביתה הפיני של יוטה עורר בי תחושת אי נוחות מסויימת, מהרגע הראשון שנתקלתי בו. הייתי צריכה לבחון את צילומיו שוב ושוב בכדי להבין, שמדובר בעניין תרבותי. הצבעים הקרירים של קירות החלל מעוררים אצלי, תושבת אגן הים התיכון, תחושות שונות לגמרי מאלו שהם מעוררים בנורדי מצוי, שחייו מתנהלים תחת השפעת האור הצפוני הקר והמהפנט.
יוטה- גרפיקאית כחולת שיער- ובעלה פאנו רכשו בית עץ פיני בן חמישים שנה והם עסוקים נונסטופ בשיפוצו. יוטה מתעדת את התהליך בבלוג שלה, שנקרא kootut-murut ("נאספו הפירורים" בתרגום חופשי).
היא מספרת, שהיא ובעלה מקפידים לשמר את המאפיינים התקופתיים המקוריים של הבית. גם הרהיטים הוינטאייג'יים, שהתקבלו כירושה משפחתית תורמים למראה הכפרי המיושן. אולם הצבעים הלא שגרתיים, סידור הרהיטים והאקססוריז המתוחכמים הופכים את הבית למשהו שונה, קשה להגדרה ומעניין מאד.
כל מי שהיתה תלמידה בשנות ה-70 , תשמח לגלות על השידה של יוטה את כרזת פרחי הבר המוגנים, שעיטרה את המסדרונות בכל בית ספר ישראלי שכיבד את עצמו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה