בתי נופש אקזוטיים, שמתאמצים לדמות לבתים מקומיים אותנטיים, חשודים בעיניי. איכשהו, קשה לי להאמין לאשף בורסה מוול-סטריט, שקנה לעצמו בית עץ באי באלי וחייב, אבל חייב, שיהיו בו ערסלים ארוגים, רהיטי במבוק ושפע פסלי בודהה מגולפים. מה עוד שהמקומיים (העניים בדרך כלל), שחיים בנופים האקזוטיים כל חייהם, מעדיפים דווקא בית אבן עם מיזוג מרכזי, מכונת כביסה וסלון עור מכוער אך פרקטי.
זה נכון כמובן, גם ליוון. כולנו משתוקקים לבית לבן, עגול קימורים עם תריסי תכלת על קו המים. אבל ביקור ברודוס לימד אותי, שהכפריים היוונים שואפים לגור בבתים מודרניים, ישרי קווים עם ספות סטייל נטוצי. את הערגה הרומנטית לבית מסורתי עם מרצפות צדף הם משאירים לזרים, שלא מבינים כלום.
מרילין היא דווקא יווניה. ואפילו מעצבת פנים. בית הנופש הלבן והמקומר שלה באי הציקלידי טינוס נבנה על פי דרישות חוקי הבניה המקומיים. זהו בית רחב ידיים, בן כ250 מ"ר, שצמח על יסודות של שני בתים צמודים. והוא נראה ומרגיש כמו החלום הכחול של כל רומנטיקן חובב יוון. לבן עם נגיעות של תכלת, מינימליסטי כראוי, רך ואוורירי.
והוא מאד יפה, גם בעיניי, למרות שאני לא לגמרי מאמינה לו.
הצילומים באדיבות אתר yatzer.
רשומות
הבית מאד יפה, רק מנימליסטי עד אימה, אלא אם כן הצילומים שם היו מהיום הראשון בו היא נכנסה לגור.אין שם הרגשה של חיי יום יום. אבל אולי זה מה שהיא אוהבת....
השבמחקבתי הנופש ה"כאילו" אותנטיים הם תופעה ידועה מאד. אין כמעט מגזין עיצוב נחשב בעולם, שלא מפרסם אותם ולא קושר להם כתרים.
השבמחקבפועל, מדובר בעיצוב מנייריסטי ובהרבה מקרים- מזוייף.
אבל כמו שכתבת: מה שחשוב הוא שהבעלים שלהם אוהבים אותם.
:-).