את שיירות הגמלים עטורות הדקלים לא המציא הדימיון המזרחי. הן הגיחו ממוחם של אשכנזים לבנבנים, שהגיעו לכאן לפני מאה שנים, יותר או פחות, מפולין ומרוסיה. אמנים ארצישראליים מערבות השלג, שהושפעו עמוקות מהרומנטיציזם האירופאי ומהמודרניזם המערבי. הם הקימו את בצלאל וייצרו חפצי אמנות מסולסלים ברוח האר-דקו. גם הגמלים היו שם, לצד עצי תמר שחוחים ודמותה הנורדית להפליא של של רחל אמנו.
פרק ב' הגיע עשרות שנים אחר כך, עם תעשיית המתכת הזעירה ששיגשגה כאן בשנות החמישים והשישים. מפעלים קטנים ייצרו שלל אביזרי יודאיקה ונוי מברונזה, פליז וכסף לקהל המקומי והבינלאומי כאחד. האינוונטר כלל קישוטים, פמוטים, כדים, מאפרות, מחזיקי מפתחות, תומכי ספרים ופותחני בקבוקים. הם עוצבו בסגנון מודרני וברוח ימי קדם והגמלים זכו אצלם למקום של כבוד.
רוב מעצבי הגמלים (ושאר פריטי המתכת הדקורטיביים) נשארו עלומי שם. הם ראו בעצמם אומנים ולא אמנים. אבל מבט מעמיק בספינות המדבר שיצרו מוכיח שהם טעו בגדול. ואולי הגיע הזמן לנבור מחדש במעמקי הארונות ולדלות משם פותחן או מאפרת גמל זנוחים. יש להם סיפור חיים ארוך ועכשיו, הם רלוונטיים יותר מתמיד.
במאמר המעניין הזה תוכלו לקרוא עוד על תעשיית המתכת הזעירה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה