כבר זמן רב ממתינה הוילה הזו בארסוף לקונה. אין לי ספק, שהמחיר המבהיל, 13.50 מיליון ש"ח, מרתיע רוכשים פוטנציאליים, מה גם שמדובר בחמישה חדרים (ושלושה חדרי רחצה), בשטח של 200 מ"ר "בלבד". אבל זאת לא הנקודה. אני אוהבת אותה לא בגלל הדקור הנובורישי (שבנסיבות אחרות היה מאד לא לטעמי), אלא דווקא בגלל תחושת הבדידות שהיא מקרינה ובגלל הנוף מרטיט-הלב שמקיף אותה: שדות, עצי דקל וחוף ים. נוף של פינה נידחת בעולם, שכל כך קשה למצוא כמוהו בישראל.
מתי הופך בית מעוצב אך חסר אופי לחלל מלא נשמה? השאלה הזאת מעסיקה אותי כבר שנים. לרוב זה קורה בזכות האנשים שגרים בו וממלאים אותו בסיפור חייהם. אבל לעיתים, זה קורה לו דווקא כשהוא נעזב והרהיטים והחפצים שנותרו בו ניצבים כתזכורות אילמות לחיים שהיו או שהיו יכולים להיות בו.
זה מה שקרה גם לוילה בארסוף. העיצוב העכשווי, נטול האישיות שהוטבע בה, הרהיטים האלגנטיים והחדשים, שנועדו לשדר יוקרה, חדרי הרחצה המינימליסטיים, רצפת עץ האלון, לובשים עכשיו אופי פואטי של חפצים נטושים, פריטי תפאורה של הצגה שהסתיימה, אולי לפני שהתחילה.
הנוף החקלאי שמסביב תורם לתחושת הבדידות. אבל זו תחושה רגועה והתוגה הקלה של החלל הריק הופכת אותו, באופן כמעט אירוני, לאנושי ונוגע ללב.
הצילומים נלקחו מכאן.
רשומות
הי טלי,
השבמחקבכתיבה המרגשת שלך הוספת לבית את ה"נשמה" שחסרה ...ואז אהבתי אותו גם אני.:)
מירה
תודה, מירה :-)...
השבמחקאני מנסה להראות, שגם בתים הם בני אדם.
חיבוק :-).