דירה בקמדן-טאון.

אני מהרהרת כבר כמה ימים בדירה הלונדונית הזאת ובמה שהיא אומרת על עיצוב. זה חלל קטן, בן שלושה חדרים באיזור קמדן טאון, ששופץ כפי הנראה, לצורך השכרה. הוא לא מושקע במיוחד ומקרין ריקנות. אבל משום מה, אני אוהבת אותו.

במהלך השנים שבהן אני עוסקת בתחביב עיצוב הפנים, עברתי לא מעט פאזות. עיצובים שנראו  לי בעבר מרהיבים, נראים לי היום תפלים להחריד. וחללים שמקרינים הזנחה קלה או קדרות והטרידו אותי מאד, מדברים עכשיו ללבי. לא בגלל שהפכתי לאדם עצוב, אלא בגלל שברור לי שהחיים מורכבים מקשת שלמה של מצבי רוח. ואם החיים הם כאלה, אז למה לא הדקור?  מי אמר שבית מתוקתק הוא משאת נפש? האם החיים שלנו הם לאס-וגאס בשידור חי? האם הבית שלנו לא צריך לשקף גם את תלאותינו ואת האפרוריות היומיומית שנגזרה על כולנו? האם זה כל כך איום ונורא אם על הקיר מעל הספה לא תיתלה תמונה, פשוט כי לא בא לנו?ומהתקרה לא ישתלשל שנדליר אופנתי אלא אהיל צנוע רק בגלל שזה מה שאנחנו מעדיפים שם? ומה בעצם רע כל כך בעיצוב סתמי, אם כך אנחנו רוצים אותו?

אין לי תשובה חד משמעית לשאלות. אני יודעת רק, שאין אמת עיצובית אחת אלא אינספור אמיתות שונות זו מזו וכולן טובות ונכונות, כל עוד הן משקפות את הלך נפשם של מי שחיים בהן. הבית הזה על עצבותו הקלה הוא בית אסתטי מאד לדעתי. הוא לא דומה בכלום לבית שלי, אבל אם הייתי עוברת לגור בו, לא הייתי משנה כלום.