דייב ג'ורדאנו, צלם מסחרי ידוע בן שישים וארבע, גדל בדטרויט, בימים שחלשה על תעשיית הרכב האמריקנית. מיליוני מכוניות פונטיאק, קרייזלר ודודג' ממורקות נסעו על פסי הייצור שלה וסידרו פרנסה לעשרות אלפי משפחות פועלים. אולם מאז כבשו המכוניות האסייתיות את הכבישים, ארצות הברית סבלה ממשבר כלכלי מתמשך ותעשיית הרכב של דטרויט, ששוב לא היתה תחרותית, קרסה בקול גדול ומוטטה איתה את העיר כולה. האוכלוסיה הצטמצמה למחצית, קופת העירייה התרוקנה ושכונות שלמות ננטשו על ידי תושביהן ואוכלסו בנרקומנים, פרוצות וחסרי בית. דטרויט הפכה סמל לדעיכתו של הקפיטליזם האמריקני ולאחת הערים המסוכנות בארצות הברית, אם לא המסוכנת שבהן.
את כל אלה החליט ג'ורדאנו לתעד במצלמתו. אבל המציאות המקומית שנחשפה בפניו לא היתה כה חד משמעית כפי שחשב והוא מתאר ממצאיו באתר שלו: "חזרתי לדטרויט אחרי שלושה עשורים...רציתי לראות על מה כולם מדברים. בהתחלה, צילמתי את המפעלים המתפוררים והבתים העזובים, אבל תוך שבוע הבנתי שאני לא תורם כלום לנושא, שכולם כבר הכירו. ואז התחלתי להסתובב בשכונות וראיתי את כל האנשים שנאבקים. ונוכחתי שדטרויט היא לא עיר המוות והחידלון שכולם רואים בטלוויזיה, אלא עיר שיש בה גם פעילות ויוזמה. אני מנסה להראות שדטרויט היא מיקרוקוסמוס של ערים אחרות...כולם בעיר הזאת יגידו לכם שהמצב פה רע, אבל גם יאמרו בגאווה שאם הם הצליחו לשרוד פה, הם יכולים לשרוד בכל מקום".
צילומיו של ג'ורדנו מדגימים מציאות שיש בה יותר ממשמעות אחת. כמו אותו חסר בית שהצליח לסדר לעצמו צריפון מטופח בגודל של אמבטיה או האשה הלבנה, שרכשה בית ושטח אדמה בפרוטות ונחושה להוכיח לעולם, שאפשר ליצור חווה חקלאית משגשגת בלב העיר הדוויה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה