ברגע שראיתי את הוילה הבאר-שבעית הזאת, הרגשתי נעימים בגב והלב הקפוץ שלי התרחב ונפתח. כל כך קשה לצוד בתים ישראליים, שמפגינים מידה גדושה כזו של נדיבות וכנות. ולא שאין בתים מהחיים ברשת. דווקא יש. רק שרובם מוזנחים להחריד והמסודרים שבהם, נראים כחיקויים חסרי נשמה של דירות קבלן לדוגמא.
אבל לא הוילה הזאת, הו לא. זהו מקדש של עיצוב אינטואיטיבי, שבא כולו מאהבה. ספות העור, שבהקשר אחר היו נראות צ'יפיות, שלל חפצי האמנות הממוסחרים, שלוקטו בוודאי בטיולים בעולם, המטבח הפרובנסיאלי עם אוסף כלי העץ, חדר העבודה עם הקלסרים. לאנשים שחיים בבית הזה יש חוקי עיצוב משלהם, שמנותקים מכל טרנד ותיחכום, אבל מלאים בחדוות חיים. ואם תגידו שחדרי הרחצה מצופים בחיפויים וולגריים והבית צעקני, אני אולי אסכים. אז מה? מי קבע שטעם זול הוא לא לגיטימי? ולמי בכלל יש זכות להכתיב לזולת איך לעצב את ביתו? בעלי הבית הזה לא סופרים את משטרת העיצוב. הם עיצבו כמו שהתחשק להם ויצא להם בית מאושר עד הגג.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה