הם חיים לצידנו, לכאורה שייכים אלינו ובכל זאת זרים ומנוכרים. אנחנו נתקלים בהם ברחובות הערים, במגבעות הפרווה והשטריימלים, בשביסים ובפאות הבקבוקים ותוהים מי הם, מה עומד מאחורי המצוות והמנהגים הדקדקניים ולעיתים התמוהים, שהם כה שקועים בקיומם. החרדים מעסיקים אותנו מאד, אבל הסקרנות נשארת כמעט תמיד אקדמית ומרוחקת. וכך גם הקיטוב.
מי שהעז והתקרב אל ציבור לובשי הקפוטות הוא הצלם החילוני מנחם כהנא. כהנא, איש עגלגל ורך דיבור, צלם עיתונות ירושלמי ותיק מספר, שהמפגש הראשון שלו עם הקהילה החרדית בעיר הקודש היה בעת שצילם בשנת 1985, הפגנה בשכונת מאה שערים. אולם רק עשר שנים לאחר מכן, כשראה חרדים רוחצים במעיין, החליט להנציח אותם בצילומיו. תהליך ההתקרבות לאנשי הקהילה לא היה פשוט וכהנא נתקל בדחיות לא מעטות, לפני שהחרדים הסכימו להתמסר למצלמתו. אולי מפני שהבינו, שהוא מתעניין בהם בכנות ושבניגוד לחילונים רבים, הוא לא שופט אותם לחומרה. ובאופן פרדוקסלי, מי שמרוויחים מהעניין הם דווקא אנחנו, הלא מאמינים, שצילומיו של כהנא פותחים לנו צוהר לעולם אחר, כה רחוק ושונה משלנו ובכל זאת כה קרוב ומוכר.
כהנא ממעט מאד לדבר על עבודתו. מומלץ בחום לראות את הראיון הטלוויזיוני שהעניק ל"קול הכרם" עם פתיחת תערוכה מצילומיו.
אפיית מצות לפסח.
טקס פדיון הבן.
פדיון פטר החמור.
כלה ממתינה לריקוד מצווה.
טקס קציר חיטים.
טבילה ליד קבר ר' נחמן בברסלב.
רשומות
WOW איזה צילומים
השבמחק-מוצלח-
יעל
הי. אני מסתכלת על הצילומים ומרגישה כמו עולם אחר, זר כמעט לגמרי.
השבמחקהיי ציפי,
השבמחקאכן עולם זר מאד, אבל גם מוכר מאד. הרי כולנו חווינו משהו מהדת בסביבתנו...לכולנו היו סבים דתיים או בני דודים חרדים.
מה שאני אוהבת בצילומים במיוחד הוא חוסר השיפוט. הצלם מקבל את החרדים ומנהגיהם כמו שהם. בלי שמץ של התנשאות או ביקורת. והאמת? יש להם מנהגים מאד מעניינים...