הבלוג "עולה על העיצובים" בן שנה.

ב20 לאפריל 2010, שיגרתי לחלל הבלוגוספירה את הפוסט הראשון שלי. מאז חלפו 365 ימים, 356 פוסטים וכמעט 54,000 כניסות. וזה מרגיש לי כמו ארבע שנים, לפחות.

וכמובן, שבמהלך פרק הזמן המכונן  רכשתי כמה תובנות חדשות.

נתחיל ברעות:

1. כתיבת פוסטים על בסיס יומי היא מלאכה סיזיפית ובודדה. לא רק שצריך לנבור באתרים איסלנדיים נידחים, בכדי למצוא חומרים ראויים, ואז לסנן, לכתוב, למחוק, לסגנן, למחוק הכל ולכתוב מהתחלה, אלא שסביר להניח שאף אחת מ200 הקוראות (בממוצע) שתקרא את הפוסט, לא תכתוב תגובה.

2. בלוג יומי הוא תינוק רעבתן, שמשתלט על החיים ותובע את מנת הפוסטים הקצובה שלו, גם בימים שלשפחת הבלוג (אני) לא מתחשק לעשות כלום. הוא אמנם לא מעיר את השכונה בצרחות, אבל הוא בהחלט כן מצליח לעורר קילוואטים של רגשי אשם.

3. מעקב אחרי בלוגים ותיקים ומשגשגים מוכיח, שכותבותיהם נשחקות עד דק תחת הנטל שלקחו על עצמן. ובערב חשוך אחד, מול הצג, הן מבינות שהן לא באמת רוצות להתעלף מחלל סקנדי מספר 712. וכך, שלוש שנים בממוצע לאחר שפתחו את הבלוג בלב רוטט, הן מתחילות לזייף, מצמצמות את מספר הפוסטים החודשיים ובהדרגה, תוך מלמול התנצלויות על העדרויות מתארכות, נעלמות לעבר השקיעה. 

4. תרגום טקסטים מתוך אתרי עיצוב פנים צרפתיים ואיטלקיים, יכול להביא את החלסטרה גם לבודהא המחייך. בשתי השפות מופיעים תיאורים בסגנון: "האור חודר לחדר ריבועים-ריבועים, הרוח מן הים מלטפת, איחוד התרבויות הסיאמית והקטלונית נמצא במיטבו". אבל אף מילה, לעזאזל, לא נכתבת על מקורן של הספות העתיקות בסלון ומדוע בחר בעל הבית לצבוע את הקירות במטבח דווקא בירוק קקטוס. 

5. הפוסטים החביבים עלי ביותר, ממש לא חביבים על הקוראות. הן מעדיפות דווקא את הבתים המדכדכים מקטיגורית עיצוב קצת עצוב. 

והתובנות הטובות?

הייתי רוצה לכתוב, שבזכות הבלוג הזה נפתחו בפניי אופקים חדשים והתוודעתי לאנשים שלא הייתי פוגשת לעולם בנסיבות אחרות. אבל זה לא יהיה נכון. סביר להניח, שהייתי מגיעה לאותם הישגים גם בדרכים אחרות.  

ומה שנותר הוא, לציין בסיפוק מסויים, שהגשמתי את המטרה שלשמה הוקם הבלוג: להעניק מעט הנאה לכמה קוראות מסורות.

וזה שווה הכל. בינתיים.

מזל טוב!