"האמת היא שאני אף פעם לא נמצא פה", מודה דיוויד מאן. "רוב הזמן אני במשרד או באתרי בניה או יוצא לאכול עם חברים". אך בל תשגו לחשוב, שדירת הגג של מאן, שהחל את דרכו "כילד יהודי גיי בפניקס, אריזונה" והפך לארכיטקט ניו-יורקי מוביל, נראית כמו דירת סטודנטים. נהפוך הוא: זהו חלל דרמטי, שמצהיר הצהרה חזקה ונועזת. ארונות משרדיים ישנים וממורקים, כסאות תעשייתיים, כיסוי מיטה שחור מצמר כבשים מונגולי, עבודות אמנות מודרניות. כל אלה יוצרים מראה כהה, עמוק ומורכב, שמעיד משהו על אישיותו של מאן, שהוגדר על ידי כתב הNew York Social Diary שריאיין אותו, כ"ארכיטקט בעל חוש הומור".
ההפוגה היחידה מהדרמה נמצאת במרפסת גדושת הצמחים, שבה עורכים בעל הבית ובן-זוגו, עורך במגזין של מרתה סטיוארט, מסיבות עליזות לחבריהם. אבל מבט נוסף מוכיח, שגם שם לא חסרות אמירות עיצוביות מרשימות.
רשומות
המ... גברי מדי בשבילי.
השבמחקקצת מדכא, לא?
אהבתי מאוד את הפסיפס במטבח, אם כי חסרה לי תמונה של כל המטבח.
המרפסת מגניבה!
והחלונות, אוי, הייתי מתה לחלונות כאלה בבית...
בגלגול הבא...
דנה
הי שילה,
השבמחקקראתי את הראיון עם דייויד מאן. אכן איש חביב ביותר.
לצד יצירות האומנות, חפצים, ספרים, מרפסת, הנוף האורבני, משך את תשומת ליבי גם
פרט קטן ולא משמעותי(מתוך הכתבה) - צמחי הסוקולנטים.:)
ובהקשר לסוקולנטים נזכרתי גם בבית ההארחה היפה מביירות, שעליו כתבת בעבר.
מרפסות כל כך שונות ובכל זאת משהו משותף...
מירה
היי דנה ומירה.
השבמחקדנה: העיצוב גברי בהחלט וגם מאד נועז. זה בפירוש בית שקשה לשכוח.
מירה: נכון, בבית ההארחה בביירות היו הרבה סוקולנטים. הם נהדרים כצמחי בית. לא דורשים כלום ומחזיקים מעמד המון זמן.
:-).