לפני שלושים שנה, דניס קורדל -אמריקני נחבא אל הכלים- היה עדיין צייר וקדר. אך בהדרגה, הצילום חדר לחייו וכשהבין "שאין שום דבר שאני יכול לצייר טוב יותר מאשר לצלם", הפך לצלם. קורדל הוא איש רוחני, שנמשך אל תורות המזרח הרחוק. לא פלא, שמושאי הצילום העיקריים שלו הם נזירים בודהיסטיים והינדואיסטיים, שהוא מצלם במנזרים בטיבט ובהודו.
הנזירים של קורדל הם צעירים ומבוגרים, מקומיים וגם זרים מארצות המערב, שנשבו בקסמי הבודהיזם. הוא מצלם אותם תמיד במצלמת האסלבלאד, בפורמט מרובע ובצבעי שחור-לבן-אפור (משיקולים פילוסופיים ואמנותיים כאחד). כשהוא נשאל כיצד זה, שהדמויות שהוא מצלם נראות כה שלוות ומשתפות פעולה, הוא משיב שזה בגלל שהוא שולט בטיבטית ובשפת הסנסקריט ויכול לתקשר איתן בקלות. והוא נותן סיבה נוספת: הנזירים הבודהיסטים, בניגוד לבני המערב, לא מוטרדים מהמראה החיצוני שלהם. הם יודעים היטב, שהקמטים ופגמי הבשר האנושי הם חלק מהתופעה החולפת, שנקראת "חיים".
מומלץ מאד להיכנס לאתר של קורדל, לראות עוד צילומים שלו ולקרוא את המניפסט המרתק שכתב על עבודתו. כדאי לקרוא גם את הראיון , שהוא העניק לאתר better in black and white.
רשומות
בוקר טוב. תמונות באמת יפות. זה ככ נכון, ההסבר שהם כאלה שלווים כי לא משנה להם המראה החיצוני. אני הצטלצתי לאחרונה כבר פעמיים לויזה לארה"ב, ויצא מחריד!! כל מה שניסיתי-להסתכל על עצמי ולשפר-לא צלח. כנראה שהנזירים צודקים!
השבמחקהם על בטוח צודקים, ציפי...
השבמחקק"כ, תחושת אי הנוחות שלנו מהצילומים שלנו היא סובייקטיבית לגמרי. באופן אובייקטיבי- הם אולי מוצלחים מאד.
ושנית- wtf (סורי) איך אנחנו נראים? זה מי שאנחנו, אלה הפנים החד פעמיים שהיקום נתן לנו והם הכי טובים שיש לנו.
יש מה ללמוד מהבודהיסטים...
:-).