התמונה הראשונה שמרצדת במוחנו, כשאנחנו שומעים את המונח "אמנות נאיבית", היא של ציור צבעוני וילדותי, עתיר שדות פסטורליים ואיכרים עליזים, רכובים על עגלות. זה נכון באופן חלקי מאד. לצד ציורי האידיליה הכפרית (שמוצגים למשל, בגלריה ג'ינא המצויינת), קיים זרם נאיבי אחר, מהפכני ומעמיק, שבו הציור התמים והכמו פרימיטיבי משמש דרך ביטוי לתובנות פסיכולוגיות, כמיהות אבודות ויסורים שלא באו על פתרונם בחיים האמיתיים.
לזרם הזה שייך הצייר הרוסי פאבל לאונוב, שנחשב לאחד מגדולי המאסטרים של הציור הנאיבי, אם לא לגדול שבהם. כמו אמנים אאוטסיידרים אחרים, לאונוב מעולם לא למד אמנות באופן מסודר. הוא החל לצייר בגיל מבוגר, לאחר מסלול חיים קשה, רצוף סבל ותלאות. לאונוב נולד ב1920, בכפר סמוך לאוקראינה ובגיל שש-עשרה נמלט מביתו ומאביו, שהיה לדבריו "אלכוהוליסט מקצועי". הוא התגייס לצבא הרוסי בתקווה לחיים טובים יותר, אולם במהלך שירותו הסתבך בקטטות ובמאסרים. הוא הפך לאסיר עבודה במחנות הכפייה הסטאליניסטיים ובילה שם שנים ארוכות כשהוא משפץ אניות, סולל כבישים וצובע שלטים. לאחר שחרורו, נרשם לאוניברסיטה פתוחה ורק בסוף שנות ה60 החל מציג את עבודותיו בתערוכות חובבים. בהדרגה, זכו ציוריו להכרה עולמית וכיום הם מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. לאונוב עצמו זכה לשבחים רבים מספור ובפרסים בינלאומיים. אולם כל זה לא ממש שינה את חייו. בני הכפר שבו הוא מתגורר, עדיין סבורים שהוא "פנטזיונר" ושציוריו מגוחכים.
עבודותיו של לאונוב הן פנטסיות גדולות מימדים וצבעוניות. הציורים מחולקים ל"מחלקות" של סצינות, שאותן לאונוב מכנה "סטים טלוויזיוניים". ובסצינות אלו, מתרחשים במקביל ארועים מתקופות שונות: תמונות של חיי כפר ורכיבה על סוסים מהעידן הטרום-קומוניסטי, לצד קרבות מפורסמים ועקובי דם, ציוריהם של המשוררים פושקין ויסנין ושל נערות מקהלה מתחת להליקופטרים מאיימים ולהקות עורבים מבשרות רע. בתוך הציורים שתל לאונוב גם ציטטות כתובות מספרים שקרא ותמונות מטיוליו ברחבי רוסיה. הוא גם נתן להם שמות בעלי משמעות אישית כמו "האחיות פיודור שרות במקהלה " ו"גנבים לא יזכו לגן-עדן". יש מי שמפרשים את הסטים הטלוויזיוניים כניסיון להשליט סדר והרמוניה בעולם כאוטי ומתפורר. אחרים מייחסים אותם לחשיבתו הכפייתית של הצייר. ואולי נכונה התיזה, שציוריו של לאונוב קשה היום, הם מרדף אחר חלומותיו האבודים. כך או אחרת, לא ניתן להתעלם מעוצמתם ומהלך הנפש הפיוטי, שאופף אותם.
לזרם הזה שייך הצייר הרוסי פאבל לאונוב, שנחשב לאחד מגדולי המאסטרים של הציור הנאיבי, אם לא לגדול שבהם. כמו אמנים אאוטסיידרים אחרים, לאונוב מעולם לא למד אמנות באופן מסודר. הוא החל לצייר בגיל מבוגר, לאחר מסלול חיים קשה, רצוף סבל ותלאות. לאונוב נולד ב1920, בכפר סמוך לאוקראינה ובגיל שש-עשרה נמלט מביתו ומאביו, שהיה לדבריו "אלכוהוליסט מקצועי". הוא התגייס לצבא הרוסי בתקווה לחיים טובים יותר, אולם במהלך שירותו הסתבך בקטטות ובמאסרים. הוא הפך לאסיר עבודה במחנות הכפייה הסטאליניסטיים ובילה שם שנים ארוכות כשהוא משפץ אניות, סולל כבישים וצובע שלטים. לאחר שחרורו, נרשם לאוניברסיטה פתוחה ורק בסוף שנות ה60 החל מציג את עבודותיו בתערוכות חובבים. בהדרגה, זכו ציוריו להכרה עולמית וכיום הם מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. לאונוב עצמו זכה לשבחים רבים מספור ובפרסים בינלאומיים. אולם כל זה לא ממש שינה את חייו. בני הכפר שבו הוא מתגורר, עדיין סבורים שהוא "פנטזיונר" ושציוריו מגוחכים.
עבודותיו של לאונוב הן פנטסיות גדולות מימדים וצבעוניות. הציורים מחולקים ל"מחלקות" של סצינות, שאותן לאונוב מכנה "סטים טלוויזיוניים". ובסצינות אלו, מתרחשים במקביל ארועים מתקופות שונות: תמונות של חיי כפר ורכיבה על סוסים מהעידן הטרום-קומוניסטי, לצד קרבות מפורסמים ועקובי דם, ציוריהם של המשוררים פושקין ויסנין ושל נערות מקהלה מתחת להליקופטרים מאיימים ולהקות עורבים מבשרות רע. בתוך הציורים שתל לאונוב גם ציטטות כתובות מספרים שקרא ותמונות מטיוליו ברחבי רוסיה. הוא גם נתן להם שמות בעלי משמעות אישית כמו "האחיות פיודור שרות במקהלה " ו"גנבים לא יזכו לגן-עדן". יש מי שמפרשים את הסטים הטלוויזיוניים כניסיון להשליט סדר והרמוניה בעולם כאוטי ומתפורר. אחרים מייחסים אותם לחשיבתו הכפייתית של הצייר. ואולי נכונה התיזה, שציוריו של לאונוב קשה היום, הם מרדף אחר חלומותיו האבודים. כך או אחרת, לא ניתן להתעלם מעוצמתם ומהלך הנפש הפיוטי, שאופף אותם.
these are beautiful....
השבמחק