במקום למדוד תוצר גולמי, מודדים בבהוטן אושר. בשנות ה-70, ייסד ג'יגמה סינגי וואנגצ'וק -מלכה דאז של המדינה הבודהיסטית המסוגרת בהרי ההימלאיה- את מדד האושר הגולמי, כחלופה למדדי הצמיחה המערביים היבשים. המלך האמין שממשלה טובה היא כזו שבשטח השיפוט שלה חיים כמה שיותר אזרחים, שמגדירים את עצמם כמאושרים. וכיוצא מכך, השגשוג הכלכלי חייב לצעד שלוב זרוע עם שגשוגם הרוחני של תושבי מדינתו. הגישה התמימה הזו זכתה לביקורות לא מעטות בעבר, אך בשנים האחרונות, היא נהנית מאהדה גוברת מצד כלכלנים מערביים. גם להם נפל סוף סוף האסימון, שנפל לג'יגמה כבר לפני ארבעים שנה: תל"ג גבוה וצריכה מוגברת לא מייצרים בשום אופן, חדווה לאומית מוגברת.
הדוקומנטריסט ג'ונתן האריס מתעסק ברגשות אנושיים מאז שסיים את לימודי הצילום שלו באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 2007, הוא נחת בבהוטן, חמוש במצלמה ובמתורגמן לשפת הדזונגקה המקומית. במשך שבועיים רצופים, הוא צילם מאה ושבעה עשר בהוטנים מזדמנים: ילדים, בוגרים וזקנים, איכרים, פקידי ממשל, נזירים, תלמידי בית ספר, אמנים וסוחרים. כל מרואיין ומרואיינת נשאלו לשמם, גילם ועיסוקם. הם התבקשו לדרג את אושרם מאחת עד עשר. כל אחד ואחת מהם קיבלו בלונים צבעוניים כמספר הדירוג שלהם. על הבלונים נרשמו משאלות ליבם ("להתפלל", "לרפא חולים", "להינשא לגבר עם אוטו", "לנקות את הבית"). האריס צילם את מרואייניו ותיעד את השיחות איתם בפרוייקט הבלונים של בהוטן. בתום ארבעה עשר הימים, נקשרו כל בלוני המשאלות בשרשרת ונתלו על פסגת הר הדוצ'ולה הקדוש. ואולי הם עדיין שם, נעים ברוח בין עשרות אלפי דגלוני תפילה בודהיסטיים.
מיזם הבלונים של האריס גדוש במסרים גלובאליים ובתובנות אנושיות גדולות וקטנות. אבל הוא עשוי בהמון חן ואין בו שמץ של נפיחות אקדמית. ואם תצפו בהאריס מרצה על הבלונים הבהוטניים שלו בTED תבינו הכל.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה