כשנתקלתי בדירה הזו, הייתי בטוחה שמתגורר בה איש קוסמופוליטי מבוגר, בעל טעם קלאסי ואוסף אמנות שלוקט במשך ארבעים שנה לפחות. להפתעתי גיליתי, שגרים כאן דווקא שני גברים צעירים, נאים ומעודכנים עם כלבם הקטן. גבריאל, שהגיע מברוקלין, הוא דוקטורנט להיסטוריה של אדריכלות הנוף. אוליבר עובד בקרן התרבות של איב סן-לורן. חללי מגורים פתוחים אינם רווחים בפאריס, אך גבריאל התעקש וחיפש עד שלפני שש שנים, מצא את דירת הסטודיו הזאת ברובע המארה. השניים אוהבים לבשל ולארח בדירה את חבריהם. החלל הקטן גדוש ברהיטים, קישוטים תקופתיים וספרים והמטבח מאובזר בכל מה שצריך. כל מה שיש כאן הושג במאמץ משותף: הוריו של אוליבר תרמו את הריהוט הסלוני ואת פינת האוכל המודרנית של אירו סארינן, שקנו לעצמם לפני עשרות שנים. שולחן השירטוט העתיק נרכש בזול בבריסל והשנדליר המוזהב אותר בשוק הפשפשים פורט קלינאקור. ציורי הדיוקנאות הרבים על הקירות הם התחביב של גבריאל. הוא הושפע מהוריו סוחרי העתיקות, שקישטו את ביתם בפורטרטים עתיקים וכשעבר לפאריס החל לקנות כאלה לעצמו. הפורטרטים הישנים מעסיקים מאד את הדיירים ואורחיהם. הם מעלים השערות לגבי זהותם וחייהם של האנשים המצויירים, והם גם המציאו להם כינויים כמו "עורך הדין", "המשורר" ו"האמן". הדירה מלאת הסטייל בר-ההשגה של גבריאל ואוליבר מוכיחה שאפשר לחיות בגדול גם עם כסף קטן. יחסית. וכשתותקן בה סוף-סוף, מערכת הסקה מרכזית, היא תהיה מושלמת.
הצילומים נלקחו מכאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה