דרום בון!

נסיעה בדרכים היא מסע בחיים. והחיים, כמו החיים, הם עניין מעורפל ופתוח לפרשנויות. האם המראות שניבטים אלינו מצידי הכביש הם מציאות סיזיפית ועגמומית, או שזה הלך הנפש האישי שלנו, שצובע אותם באפור? האם האשה המשועממת בתחנת האוטובוס הכפרית אכן משועממת? מה אנחנו יודעים על חבורת הבטלנים, שמנופפת לנו לשלום מבעד לחלון? באיזו מידה מדובר בתיעוד של מציאות מקומית, בעיניו של הזר, החולף בדרך ובאיזו מידה המראות שהוא מצלם הם השתקפות שלו עצמו? צילומי דרכים הם סוגה תיעודית  אהודה מאד בקרב הדוקומנטריסטים. השאלות הן תמיד אותן שאלות אולם התשובות לעולם יהיו שונות.

אגה לוצ'אקובסקה הפולניה, צלמת תיעודית צעירה ודעתנית מצאה בשנת 2010 עבודה בבוקרשט. היא החלה לנהוג ברכבה מפולין לעיר הבירה הרומנית לעיתים תכופות. ברומניה יש אוטוסטראדה בינעירונית בודדת באורך של 300 ק"מ ואילו שאר הכבישים הצרים, המשובשים והטלואים מתפתלים בין נופי ספר נידחים. באחת מנסיעותיה, באינסטינקט רגעי, לוצ'אקובסקה שלפה את המצלמה והחלה להנציח את המראות שנקרו בדרכה: כבישים, שדות, תאונות, כפרים ועיירות נידחים על תושביהם, תחנות דלק ואוטובוס, שווקים מקומיים, עבודות עפר, דוכני כעכים ומים. היא לא חדלה מאז. היא ממשיכה לפרסם תמונות מהפרוייקט המתמשך ומעורר העניין שלה באתר ובבלוג שלה. שמו של הפרוייקט -ממש כמו תמונותיו- מחזיק יותר ממשמעות אחת: דרום בון ברומנית (נכתב: drum bun ומבוטא droom boon) הוא "כביש טוב". אך זהו גם ביטוי עממי שמשמעותו היא "דרך צלחה". האם הדרך, שאותה מנציחה לוצ'אקובסקה דרך חלון מכוניתה היא אכן כה מוצלחת? "אני מצלמת את מה שאני רואה דרך עיניי, כזרה ברומניה" היא מספרת בראיון עיתונאי. "לרוב, אני אוהבת לעמוד מול האובייקט המצולם שלי. אבל כאן רציתי לעשות משהו שונה. לא לעצור את המכונית כדי לצלם, אלא רק ללכוד רשמים חולפים של עוברת אורח. לתעד את המציאות מנקודת מבטו של הנוסע".