אם מישהו כאן, בישראל, היה מחליט לעצב את ביתו בסגנון בתי החלוצים של ראשית המאה שעברה, היו מתייחסים אליו -במקרה הטוב- כאל תמהוני. בארצות-הברית -מולדת האינדיבידואליזם- מאידך, מעשה כזה היה מתקבל באהדה גורפת. המון אמריקנים מכורים לסגנון החיים ולדקור שנהגו בארצות הברית הפוריטנית של המאה ה-19. רבים מהם מעצבים את בתיהם בסגנון הקאנטרי ואחוז לא מבוטל אף מאבזרים אותם בדקדקנות ברהיטים וחפצים מקוריים מאותה תקופה.
סנדי, שגרה בחוות הארנב הביישן בניו-המפשייר, היא אחת מאותם אנשים. אני לא יודעת עליה כלום, אבל זה לא ממש משנה. ראיתי בתים אמריקניים רבים שעוצבו בסגנון שבו היא עיצבה את ביתה. ובכולם גרו אנשים בעלי כמיהה עזה לחיים הישנים והפשוטים של המאות שעברו. לכל אותם אנשים היה ברור כשמש, שכך הם צריכים לחיות גם כיום, בעידן המגה-טכנולוגיה.
ואל תגידו לי, שזו תמימות ושנוסטלגיה היא געגוע למה שלא היה. את זה גם אני יודעת. אבל אני יודעת דבר נוסף: לאנשים יש חירות מלאה לחיות את חייהם ולעצב את בתיהם כמו שהם רוצים. גם אם מדובר בנטיעת מאהל בדווי באמצע הסלון.
הצילומים לקוחים מהבלוג enhabiten.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה