כמו מחוגה שסבה על צירה, תמיד אהיה נטועה בארץ ישראל. לא מאהבה ולא מהזדהות ולא מנוחם הזכרונות. רק מכוח התחושות. מהאור הצורב, מצללי הברושים, מהאוויר הדחוס והעור הדביק בסופו של יום קיץ. זה קורה בוודאי בארצות העולם, אבל אני מחוברת לתג הזהות המקומי. הזיעה הישראלית לא דומה בעיניי לשום זיעה אחרת.
ואני מחפשת את זה בדקורציה המקומית. אותה פשטות ממיסה, חסרת מחיצות וגינונים, שגורמת לי להרגיש בבית האחד והיחיד ששייך לי. מצאתי שפע מהזהב הנוזל הזה בוילה משופעת הגג במושב הבונים. גרה כאן משפחה צעירה עם ילדים קטנים. אני לא יודעת עליהם דבר, אך מרגישה שאני מכירה אותם מאז ומתמיד. זה ישראלי עד כאב ואני מכורה לצביטת הלב הזו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה