יום שלישי, 15 במאי 2018

בית בלמהולט.


הזמן החולף הוא המצאה אנושית נואלת. העבר אינו עבר אלא הווה בלתי מתכלה, שמתגלגל לאיטו, כמו עגלת חיים עמוסה, בין עשורים. בימים האחרונים, אני מנווטת מבעד למסך בין כבישיה הצדדיים של שוודיה, עוצרת בשולי ערים, מבקרת בבתי כפר, חוות, בקתות קיץ על שפות אגמים, מתדפקת על דלתותיהם של בתי עץ אדומים, צהובים וחומים. חודרת לחללי מגורים, שחדלו מלהתחדש בשנות השבעים או השישים של המאה שעברה. רובם מאיישים משפחות ורוחשים סימני חיים. המראות מפתיעים, לעיתים מדהימים. במקום הלובן הסטרילי, סמלו המסחרי של העיצוב השוודי החדש, אני מוצאת כאן קירות מצופים בלוחות עץ ובטפטים, מטבחים כהים עם חיפויי קרמיקה צבעוניים, רהיטים מצועצעים  ושפע של צלחות קיר ותמונות נושנות. התחושה אפלולית, מרובדת אך לא משומרת. אני מזהה כאן גם חפצים חדשים, רהיטי איקאה ואביזרי ג'אנק. כל מה שיש כאן נמצא בשימוש יומיומי, גם אם מלאו לו שבעים שנה לפחות. 

הבתים האלה מעוררים תהיות. האם האנשים שגרים כאן לוקים בשמרנות, צרות אופקים וקמצנות? אולי. אני מזהה אצלם גם גאווה מקומית ומסירות נפש לקיים, אולי כחלק מתפיסת חיים לא מתיימרת. הוילה בת השישים ואחת מאיזור למהולט שבדרום המדינה היא דוגמא אחת מרבות. אפרסם פה בעתיד עוד בתים כאלה.  

הצילומים נלקחו מכאן.
















 

































אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה