הדים מלופוטן.

צדק מאוחר הוא צדק נגזל. צדק פואטי אולי איננו צדק בכלל, כל תכליתו דמיונית, אבל זה כל מה שיכלה הצלמת הנורווגית הבה רובינסון לתת לתושבי איזור הספר לופוטן, שישים שנה לאחר שנעקרו מכפריהם ואולצו להגר לליבה של נורווגיה. היא מספרת על המיזם הצילומי שלה כאן:
  
"בסביבות שנת 1950, ממשלת נורווגיה הציעה למשפחות שגרו בכפרי דייגים קטנים ונידחים בלופוטן, צפון נורווגיה, סכום חד פעמי בכדי שיעזבו את בתיהם ויעברו למקומות מרכזיים יותר. הם התחייבו לא לחזור ולא להתיישב שם מחדש לעולם.

זה היה חלק מתכנית ממשלתית -בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה- לרכז את אוכלוסיית נורווגיה להפוך את המדינה למודרנית יותר. קהילות ששרדו במשך מאות שנים בסביבה עויינת, בגבול שבין הרים תלולים וים סוער, עם בידוד מוחלט בחודשי החורף, החליטו לעזוב באופן קולקטיבי.

שכנים וחברים במשך דורות ארזו את כל רכושם ועזבו את בתיהם וגם זה את זה. כפרים ננטשו לחלוטין בתוך חודשים. בשל מחסור בחומרי בנייה, הם פירקו את הבתים, לקחו אותם איתם והשאירו מאחוריהם רק יסודות. דרכי חיים עצמאיות ומסורתיות אבדו ואיתם אבד חלק מתרבות החוף.

כיום, שישים שנה מאוחר יותר, הטבע השתלט על הכפרים הנטושים, אך עדיין קיימים בהם עקבות החיים שנחיו כאן בעבר. נותרו כאן גדרות אבן ויסודות בתים, מוקפים בשבילים נסתרים ובשרידי גינות עם פרחים ועשבי תיבול.

בפרוייקט המצולם הזה, אני מחזירה את המשפחות לכפרים ולחיים שפעם היו להן כאן...הפרוייקט הוא על חלוף הזמן, ההיסטוריה, הגורל והשינויים בחברה".  

הבה רובינסון ליקטה מצאצאיהם של תושבי לופוטן לשעבר תצלומים של בני משפחותיהם בעשורים שקדמו לעקירה. כל צילום מספר סיפור על חיי משפחה, עבודה, שמחה וגם עצב. היא שתלה אותם במיקומים המדוייקים, שבהם הם צולמו. בחלק מהמקרים, היא הקרינה צילומים מוגדלים על חורבות בתי העץ, שבהם נלקחו. וכך החייתה מחדש -ולו רק באופן פואטי- את הכפרים האבודים של לופוטן. והמחווה הסנטימנטלית הזו היא נר תמיד לזכרם.