אין סגנון שרחוק ממני יותר מאשר הקיטש. ורדים ויקטוריאניים, בובות פורצלן ובדי קטיפה פרחוניים עושים לי ברווזים בעור. הסכריניות הזו היא כל כך לא אני. אבל כמו בסגנונות אחרים, זה לא הסטייל עצמו, אלא מה שעושים איתו. ובבית משפחת רובין, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, לקחו את הקיטש למקום מעניין: להגזמה מוחלטת, שדווקא יצרה ממנו משהו שונה מהשמאלץ הרגיל.
ידיד רובין ז"ל, שנפטר בחודש שעבר, כונה "צייר נופי הנפש". כשהוא ישוב על ברכיו, הוא נהג למלא בדים גדולים בשדות חרושים, עצי אקליפטוס ובתי קיבוץ. ציוריו הדחוסים, חסרי המנוחה, נמכרו בגלריות משובחות ורכשו לעצמן קהל מעריצים גדול.
הבית שהוא חלק עם אשתו אילת, ניחן גם הוא בגודש צבעוני, לא ממש רגוע. אלא שמי שאחראי לעיצוב היא דווקא אילת, שמעידה על עצמה, שהיא "אוהבת את הישן". הרהיטים המסולסלים והקישוטים הרבים נאספו בטיולים בארץ ובעולם, נרכשו בשווקי פשפשים או נאספו מהרחוב. גם ליצירותיה של מיכל נגרין שמור מקום של כבוד: היא השתמשה בקירות המטבח, חדר הרחצה והשירותים כמעבדת ניסוי לאריחי הורדים שלה. ציוריו של בעל הבית תלויים בכל החדרים ולמרות שסגנונם רחוק מאד מקיטש, הם משתלבים בקליידוסקופ הצבעוני בטבעיות.
העודף המופרז של החפצים והצבעים יצר עיצוב חדש, שמתעלה מעל המתקתקות המקורית. זוהי צבעוניות דחוסה, אובססיבית, כמעט מטורפת. וכמו בציוריו הידועים של ואן גוך, ניכרת כאן תשוקה מטורפת לבלוע את החיים, על יופיים, אינספור גווניהם ותנועתם המתמדת, לפני שייכלו.
הצילומים נלקחו מכאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה