המילים, כוחן מוגבל. הן מתקשות להסביר את משמעותה של חוויה אנושית וככל שהן מתאמצות יותר, כך הן מסבכות יותר את המצב. וכאן נכנסת לתמונה המצלמה. תמונה אחת שווה אלף מילים, אלא שגם פה טמון מוקש: הצילום מגדיר את החוויה מנקודת מבטו של הצלם ולאו דווקא מנקודת מבטו של המצולם. ועדיין, התחושה המצולמת מדויקת וברורה פי כמה מהתחושה שנרמסה תחת מכבש המלל המגושם.
הצלמת הגרמניה- קנדית בירת'ה פיונטק, חוקרת חוויה מוגדרת: האינדיבידואליזם האנושי. "היחידיות היא נושא חוזר בעבודתי", היא כותבת באתר שלה. "הדרכים שבהן בני אדם נאבקים להשתייך ולהיות נפרדים, בעת ובעונה אחת. לעיתים, שאלת הזהות מובילה אנשים לנטוש את הדרך הסלולה ולחפש לעצמם נתיב מטוייל פחות. ושאלת הגילוי העצמי הופכת עבורם למסע בכל מובן אפשרי".
נטישת הציוויליזציה העירונית החנוקה והמעבר לחיי חופש בטבע, קשורים למיתוס נוסף: הנדידה צפונה, אל מקום קר, שומם ובלתי מבויית, רעיון שזכה לאידיאליזציה בספרות ובקולנוע הצפון אמריקניים. ולשם בדיוק נסעה פיונטק: לצלם קהילת אנשים מתבודדים בטריטוריית יוקון הנידחת. באופן מודע לחלוטין, היא בחרה שלא לספק שום אינפורמציה על מצולמיה ועל המניעים שמשכו אותם למקום ההררי והמושלג. הצילומים פתוחים לפרשנות אישית, אולם ברור מהם, שחברי הקהילה הם בעלי רקע חברתי, מקצועי והשכלתי מגוון וכל אחד מהם הגיע ליוקון מסיבותיו שלו. אך החוויה האינדיבידואלית לא מתמצה רק באנשים עצמם אלא גם בנוף המיוער, בבתים שבנו לעצמם ואפילו בעצמים אקראיים כמו עור דב מתוח על קרסים או פיית חרסינה מכונפת, שיושבת בקצה קרש עץ. שהרי המילים קטנות מכדי לבאר את התחושה המורכבת ורק עינה הרגישה של הצלמת יכולה ללכוד אותה בהבזק המצלמה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה