הלופט של ראטגר בברלין.

"נולדתי עם עיפרון בידי", מספר ראטגר. "למדתי עיצוב גרפי ברוטרדם ומאז, אני מצייר מתי שאני רק יכול". רק שבארבע השנים האחרונות, אין לו יותר מדי זמן פנוי. ראטגר עובד כדוגמן ומתרוצץ בין בירות האופנה העולמיות. הלופט האוורירי, שהוא עיצב לעצמו ברובע קרויצברג שבברלין מוכיח, שהדוגמנות היא אולי סיפור חולף, אבל הכישרון היצירתי נמצא כאן כדי להישאר. קחו לדוגמא את גזע העץ, שראטגר הפך לעציץ, את אהיל המטבח, שעשוי מקלחת הפוכה ומעוטר בפרחים מיובשים ואת מתלה החולצות שאולתר מענף אכול ירוקת. הם מסבירים הכל.
   

בית בבורגון.

יש המון דקורטורים מוכשרים שם בחוץ. דקורטורים מבריקים מאידך, יש הרבה פחות. למעצבת הצרפתיה ז'וזפין ורין-גינצבורגר יש את זה בגדול. הסטיילינג שלה מזכיר לי יותר מכל, קופסת הפתעות מתפקעת, גדושה בצעצועים, ממתקים ואריזות נוצצות. אחרי עשרים שנה בתעשיית האופנה, היא השיקה חברה לעיצוב פנים ומאז היא רוקחת ללקוחותיה בתים ודירות, שלא דומים לשום דבר אחר. הדקור של ורין-גינצבורגר הוא מלאנז' של סגנונות: עכשוויות, רטרו, תעשייתיות, קאונטרי, שוק הפשפשים, ענתיק ודקדנס. צילום ענק עכשווי מעל ספה מצוייצת וקופסאות פח צבעוניות ליד מיטה מודרנית. עבודות אמנות צבעוניות, בוטות ומשעשעות לצד קלאסיקות ריהוט חמורות סבר ומראה שכדברי המעצבת הוא: "חיוני, אנרגטי ושמח". וגם מרהיב, אינטליגנטי ומשכיל.

בית החווה שבתמונות (400 מ"ר, בחבל בורגון) מדגים משהו מיכולתה של ז'וזפין ורין-גינצבורגר.באתר
שלה תמצאו חללים נוספים שהיא יצרה. מומלץ מאד לשזוף גם את אוסף הטבעות, שהיא מעצבת. 
  

הבית של ריאן בברוקלין.

לא תמצאו את הבית של ריאן בשום מגזין עיצוב. ולא בגלל שמדובר בבית מרכבה קטן וישן בחצר אחורית בברוקלין, אלא בגלל שירחוני הדקור מעדיפים חללים משוייפים ומהודקים. כאלה שכל אהיל ואריח שיש בהם נבחרו בקפידה ונועדו להיות חלקים מפאזל מחושב היטב. שום דבר לא מקרי בחללים האלה והעלויות שכרוכות בעיצובם יכולות לכסות בקלות, עשירית מהחוב הלאומי האמריקני.

אבל פה קבור השנאוצר: גם הבית של ריאן תוכנן בקפידה, גם כאן שום דבר לא מקרי. ההבדל היחיד הוא, שריאן עבד עם מה שהיה לו והטמיע בעיצוב החלל את האלמנטים הקיימים והלא כל כך יפים: רצפות הטראצו הישנות, המטבח הזול והאריחים האפרפרים בחדר הרחצה. ריאן, בוגר בית הספר לעיצוב פראט, ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג: חיבור מינימליסטי של מודרניזם וסגנון הSouthwestern. הוא ידע שהוא רוצה פלטת צבעים דרמטית בגווני חום, לבן ואפור. וגדולתו של החלל הזה מצויה בתובנה, שלא צריך למחוק את הקיים, גם אם הוא לא מדהים, כדי לייצר סטייל משובח. צריך פשוט לתת לו מקום בתוך המכלול.
  

 

עיצובים בשלל צבעי הקשת- חלק ראשון.

לא כולם מסתפקים בשניים-שלושה צבעים. יש כאלה ששואפים לגור בתוך הקשת שבענן. צבעי הקשת הקלאסיים הם אמנם אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול, אבל קחו אותם כהמלצה בלבד. הגדרת גווני הריינבואו -כדרכן של ההגדרות  בעולם הדקור- היא נזילה מאד. לסקאלת הצבעים הבסיסית אפשר להוסיף כל גוון ראשוני שמתחשק לכן והיא עדיין תעמוד בסטנדרטים. זו סכימת גוונים אביבית ונמרצת, שמתאימה לחובבי הצבע, אבל  יכולה לגלוש די בקלות להגזמה ולהתיש. היא תהיה קלה יותר לעיכול, אם תשודך ללבן או לגוונים נייטראליים.    

מצאתי די הרבה עיצובים בגווני הקשת. הרשומה הנוכחית מתמקדת בחדרי מגורים, מטבחים וחדרי אוכל. בחודש הבא, יוצגו כאן דגימות של שאר החדרים. 

 

 

 

ושוב איתכן...

כל כך מתבקש לכתוב: "ביקשתן, הפצרתן, אפילו התחננתן שהבלוג הזה יחזור מחופשתו ובסוף, נשברתי וחזרתי". 

זה נכון (באמת ביקשתן, הפצרתן וכו...ובאמת חזרתי), אבל זה קרה בגלל שגם אני התגעגעתי. התגעגעתי אליכן וכמעט בניגוד לרצוני, מצאתי את עצמי מתגעגעת לשוב ולכתוב פוסטים דקורטיביים. 

כשהוצאתי את "עולה" לחופשה לפני שמונה חודשים, האמנתי שזה סופי. הייתי מותשת וגם די עצבנית מכמעט שנתיים וחצי של פרסום פוסטים יומיים ומחריש עמוק ואינסופי ברשת בחיפוש אחר חומרים טובים. ו"עולה" -כמו המון בלוגי עיצוב אחרים- זכה מכן למעט מדי תגובות ופידבקים. אתן יודעות כמה זה מתסכל לעבוד יום שלם על סיפורו של מלון צרפתי נידח שעשה קאמבק, לסגנן ולמחוק במשך שעתיים ולשחרר רשומה מושקעת, שזוכה לאפס מוחלט של תגובות?  

זה מעצבן טילים. וככל שמספרן של הרשומות האלו הלך ועלה, מינון הסבלנות שלי לבלוג הלך וירד. החלטתי, שכשאגיע לרשומה האלף, ארפה מהמקלדת. וכשזו סופסוף הגיעה -וזה נראה כמו נצח-  קמתי והלכתי לבלי שוב. כך לפחות רציתי להאמין.

החודשים שאחרי היו מפתיעים למדי. נוכחתי, שאפשר לחיות מצוין גם בלי לצוד בתים ודירות באתרי סוף הדרך, שניתן לשרוד גם בלי להיכנס אפילו פעם אחת ביום (שלא לומר שלוש או ארבע) לרשימת הסטטיסטיקות כדי לבדוק מספרי כניסות יומיים. שזה ממש בסדר לבקר ברשת סטימצקי בלי לרוץ למדף ספרי העיצוב ושאפילו מגזיני הדקור כבר לא ממש עושים לי את זה.

אבל  אז החלה התולעת החרישית לכרסם בפנים...העכבר הדיגיטלי החל להקיש כמו מעצמו, על קישורים מוכרים ושיטוטים מזדמנים ברשימת הסטטיסטיקות הוכיחו שלמרות שתיקת המקלדת, הבלוג זוכה למספרים נאים של מבקרים...   

אז הנה, אני חוזרת אליכן, שמחה ונרגשת (כן-כן...) אבל קצת יותר מפוכחת. הבלוג היקר הזה לא ישתה לי יותר את החיים. הוא ייאלץ למצוא לעצמו מקום בסדר היום החדש שלי. לא יהיו פה ארבעים פוסטים בחודש, אלא  פחות (אולי מעט פחות ואולי הרבה פחות), ככל  שהזמן והחשק יאפשרו לי. גם סוגת הפידבקים תעבור רפורמה נדרשת. התגובות שלכן לא יתפרסמו אוטומטית, אלא יעברו  סינון, בכדי למנוע מכנופיית המפרסמים הסמויים והמעצבנים (ראו רשומה קודמת) להציף את הבלוג בסחורתם הירודה. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכן: כל תגובה שאיננה פרסומת או דבר טרול תפורסם בשמחה ותזכה למענה. ואם אתן לא מסתדרות עם מערכת התגובות של Blogger, שיכולה להתיש לפעמים, תוכלו בקלות להגיב בפייסבוק. יו אר מור ת'ן וולקאם. 

וכמו בעבר, שוב יפציעו כאן בתים, דירות ולופטים לא מושלמים אך בעלי אמירה, חנויות רשת, מלונות שווים, אמנים ואוספים, מקומות מעוצבים וצילומים דוקומנטריים מהעולם. כמו שאתן אוהבות.

וזה יתחיל בראשון במאי.      

 

הודעה למפרסמים הסמויים, שמציפים את הבלוג בהודעות.

מפרסמים יקרים של רהיטים/ תאורה/ מוצרי גינון וכו...

הבלוג לא פעיל כבר יותר מחצי שנה, אבל אתם בשלכם: ממשיכים להציף בפרסומות במסווה של תגובות תמימות לפוסטים. בד"כ זה מגיע כסוג של "הבית מקסים! פשוט מקסים! חבל שלא הוסיפו לו חלונות של חברת הזגג המזוגג (עם לינק בשם הפירמה, כמובן). הוא היה נראה מ-ו-ש-ל-ם!!!"  או "הוילה האיסלנדית הזאת מזכירה לי את הטרק המדהים שעשיתי במדבר סהרה. הוילונות (לינק לחנות וילונות מכוערת במיוחד) נפלאים. איך שהמרוקאים האלה יודעים לתפור!". וכך הלאה וכך הלאה...

אז או.קיי. ברור לי, שגם אתם צריכים להתפרנס ופרסום סמוי בבלוגים נידחים הוא סוג של פרנסה, אבל די! חנקתם! תפסיקו לשגר אליי עשרים הודעות בשבוע. יש גבול לכמות הפרסומות המאולצות שאני יכולה לשאת.

חוצמזה, ש"התגובות" שלכם ממילא עוברות על ידי סינון מקדים ועפות לפח הזבל הוירטואלי. אז אנא מכם, לכו פרסמו בבלוגים אחרים. צאו ל"עולה על העיצובים" מהוריד.   

חן-חן :-).