במחילה מכבודן של מיכל נגרין וחברותיה יצרניות הקיטש, הסחורה שלהן היא לא הדבר שלי. אני לא נסיכה פולניה ורודת לחיים, אלא אשה נרגנת באמצע החיים, שמחשבת את קיצה לאחור. ואף מלאך על מצע שושני גבס לא ימיס את מרירות הלב, שצברתי בעמל כה רב. אני לא שואפת לזמזם שירי אהבה לאור הירח אלא לחסוך משהו לפנסיה ולהחליף סופסוף את המטבח שלי, שלא חווה שום התחדשות משמעותית בעשר השנים האחרונות. רומנטיקה בסגנון הצילומים הצבועים היא עסק לעלמות ענוגות, שגדלו באחוזה כפרית על גדות המיסיסיפי, לא לנקבה ישראלית מיוזעת שמייחלת לבוא הסתיו.
ואחרי שהבהרתי את הנקודה שלי, אני רוצה לומר שאני מאד אוהבת את החפצים בחנות Sassy Trash Antiques. הם אמנם משתייכים למחלקת הג'אנק הסנטימנטלי, אבל בעלת החנות האמריקנית השכילה לקחת אותם למחוז אישי ומעניין הרבה יותר. הגברת מפסלת -בכישרון רב- קישוטים מחוטי ברזל ולעיתים, היא מרכיבה את יצירותיה על אובייקטים קיימים כמו מראות וגביעי זכוכית. היא גם יוצרת קולאז'ים מרכיבים תעשייתיים חלודים ומוכרת פריטי וינטאייג'יאנה מעניינים, שהיא מלקטת בשטח. כל מה שהאשה היצירתית הזו מניחה עליו את ידה ניחן בנבדלות, רגש ומעוף. וכך לתפיסתי, עושים נוסטלגיה כמו שצריך.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה