לא תמיד אני מסכימה עם השקפותיהם של מובילי הדעה בעולם הדקור. ההיפך הוא הנכון: ככל שאני צוברת ותק בסיקור בתים מעוצבים, כך אני מסתייגת מהן יותר. מושגי המה נכון ומה שגוי בתחום הנזיל הזה פחות ופחות ברורים לי וחוקי ה"עשו" וה"אל תעשו",שכל מיני מעצבי צמרת מכתיבים לנו, לא רלוונטיים בעיניי בכלל. דקורציה טובה היא עיצוב אישי, שנובע מתוך מהותו הפנימית של אדם שגר בבית ומרהט ומקשט אותו לטעמו.
דירתו של אנתוני היא דוגמא רותחת מהשטח. אנתוני רכש דירת שני חדרים באיסט וילג' מאשה קשישה, שגרה שם עשרות שנים. הוא שיפץ אותה מהמסד עד הטפחות: שבר מחיצות, חשף קירות לבנים, ציפה את המטבח באריחי סאבוויי, ריהט ברהיטים תקופתיים וקישט במציאות שנבחרו בקפידה בשווקי פשפשים. יצאה לו דירה יפהפיה, שזוכה לתפוצת נאטו ברשת.
הבעיה מצויה לדעתי, בהשוואה שעורך המגזין Lonny בין צילומי ה"לפני" שבהם מונצח העיצוב של הדיירת הקודמת לבין צילומי ה"אחרי", של הדירה המשופצת. הגברת הזקנה, כך מתברר, אהבה מאד ורוד והשתמשה בו בנדיבות: הוילונות, הכריות על הספה וריפוד המיטה היו כולם בגוון ורוד מעושן. היא גם החזיקה בסלון אוסף של כלי זכוכית קיטשיים, שנאספו מן הסתם לאורך שנים. את הקירות היא קישטה בתמונות של קדושים נוצריים ועל שולחן הקפה צופפה תצלומים משפחתיים ממוסגרים, שבוודאי שימחו אותה מאד כשהתבוננה בהם. העיצוב שלה מוצג בכתבה (גם אם לא במילים ישירות) כעלוב וחסר טעם ואולי הוא באמת כזה. אבל לא יכולתי להתעלם, ולו לשניה, מכך שכולו בא מאהבה. האשה הזקנה הזאת מילאה את ביתה בחפצים שדיברו אליה ושיקפו את מסירותה המשפחתית והדתית. כל פריט בדירתה ייצג משהו מאישיותה ומנטיות ליבה הסנטימנטלי. ואת זה אי אפשר לומר על דירתו של אנתוני, שכולה טרנדיות מזוקקת. לא מצאתי בחלל המגורים שלו ולו חפץ אחד, שילמד אותי משהו עליו ועל העדפותיו האישיות, למעט עיצוב אופנתי ועשוי היטב. ובמבחן העיצוב, הוא באמת מנצח. אך במבחן הכנות והאמינות, האשה הזקנה מנצחת בגדול.
רשומות
לא הבנתי
השבמחקהתמונות זה שלה? או שלו?
למרות שאין ורוד
העיצוב לא נראים חדש וטרנדי
כל התמונות בפוסט הן של הדירה המשופצת של אנתוני, כולל הצילום עם התמונות (הלפני אחרון).
השבמחקאת צילומי דירתה של הדיירת הקודמת תוכלי לראות, אם תיכנסי דרך הלינק המצ"ב בפוסט לכתבה ותעברי שם על התמונות. יש שם תמונות של לפני ואחרי ברצף.
:-).
:-).