שירת הואלה.

צילום תיעודי שלוכד את המציאות ברגע התרחשותה, הוא לא חזות הכל. לצידו, מתפתח זרם אלטרנטיבי, שמפיק מחומר הגלם הדוקומנטרי יצירה אמנותית, לרוב סימלית או מופשטת. הצלם הקונספטואלי לא תופס את יעודו בתיעוד, אלא בבריאה של מציאות חדשה משלו מתוך פיסות החיים שקפאו בעדשת מצלמתו.

עבודותיו של פטריק ווילוק הן מן הבולטות בז'אנר. ווילוק -צלם אוטודידקט צרפתי- צילם בשלושים ושתיים מדינות במהלך עשרים וחמש שנים. במשך שבע שנים, הוא התגורר בקונגו, מדינה שאת תושביה ותרבותם הוא אוהב במיוחד. הצילומים האליגוריים, שצילם במדינה האפריקנית, זיכו אותו בשנים האחרונות בהכרה בינלאומית. 

וכך הוא מספר על הולדתה של סדרת התמונות "אני ואלה, נא לכבד אותי": 

"לצורך הפרויקט הזה, צללתי עמוק לתוך טכס החניכה של הפיגמים במדינת אקונדה, שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אנשי האקונדה מאמינים שהרגע החשוב ביותר בחייה של אישה הוא לידת הילד הראשון שלה.

האם הצעירה (בדרך כלל בת 15-18) נקראת Wale ("אם מבכירה ומיניקה"). לאחר הלידה, היא חוזרת לבית הוריה ונשארת שם בבידוד במשך תקופה של שנתיים עד חמש שנים. בפרק הזמן הזה, הואלה נמצאת תחת השגחה הדוקה וגם נאסר עליה לקיים יחסי מין.

סוף תקופת ההסתגרות מצוין בטכס של ריקודים ושירה. לשירים יש מבנה מסורתי מוסדר, אבל הם מכילים גם תכנים שמיוחדים ספציפית לכל ואלה. כל אחת מהן שרה את הסיפור האישי של בדידותה ומשבחת בהומור את התנהגותה לעומת ואלה אחרות.

 מאז ומתמיד הוקסמתי על ידי שבטי ילידים. אני מרגיש שיש בהם עושר, שאבד לנו לאורך הדרך. כיום, טקסי חניכה רבים בקונגו הולכים ונעלמים. טכס הואלה שרד למרות לחצי החיים המודרניים - אבל לכמה זמן ?

בכדי להנציח את המחווה היפה זו של מוסד האימהות, הפוריות והנשיות, הצעתי לחמש נשות ואלה להשתתף בסדרת תצלומים מבוימים. כל סצינה נבנתה כייצוג חזותי של אחד מהנושאים שהואלה שרה עליהם ביום שחרורה מההסתגרות.

הסדרה זו היא שיקוף אישי של העולם הנשי בכלל ושל טכס הואלה בפרט. אך מעל הכל, הוא תוצאה של שיתוף פעולה ייחודי עם חמש נשים פיגמיות, החמולות שלהן ואמנים מקומיים רבים. העבודה המשותפת העשירה את חוויותינו והולידה את "אני ואלה, נא לכבד אותי".

לכל תמונה יש שיר ואלה משלה. השירים המתורגמים (והקשים להבנה) נמצאים כאן. פרוייקטים צילומיים נוספים של פטריק ווילוק נמצאים באתר שלו.