אני משועממת. עם קילומטראז' של אלפי בתים מעוצבים, נדמה לי לפעמים, שכבר ראיתי הכל פעמיים. ואל תדברו איתי על על גימיקים דקורטיביים. הגימיקים מייגעים אותי. הם כל כך צפויים. מעט מאד חללי מגורים עושים לי משהו והחיפושים אחריהם הולכים ומתארכים עד יאוש. הלופט הפאריסאי של קלמנס ודויד, זוג היפסטרי בעליל, הוא מן הבודדים שהלהיבו אותי לאחרונה. הוא חסר סגנון. עכשוויות, קיטש צרפתי רומנטי ורטרו משנות ה60-70 חיים בו זה לצד זה, לאו דווקא בשלווה. אין פה אחידות, אמירה מגובשת ובטח שלא קוהרנטיות. הקוהרנטיות מעניינת לקלמנס ודויד את עצם הזנב. אבל יש כאן יצירה אישית, מורכבת ומפתיעה. הלופט הפרוע הזה משחק את המשחק הפרטי שלו, בהתאם לכללים שהוא מכתיב לעצמו. הוא לא דומה לאף בית אחר וממש לא אכפת לו, אם הוא לא מובן עד הסוף. אני שלו לנצח.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה