אוגנדה איחרה להתעורר. עד שנת 2006, אף אחד במדינה האפריקנית המפרפרת לא שמע את המילה "סקטבורד". אבל אז הכל השתנה. נער דרום אפריקני, שלמד בתיכון בעיר הבירה קמפלה, החליט להשאיר משהו משלו לאוגנדה לפני שיעזוב. כחובב סקטבורדינג, הוא חסך אגורה לאגורה ובנה בשכונת הפועלים קיטינטאלה שבפאתי העיר רמפת אבן קטנה לאימוני סקטבורדינג. הוא תרם שני סקטבורדים ועד היום שבו שב לארצו, לימד את ילדי השכונה העניים להחליק על גלשני העץ ולבצע כמה טריקים בסיסיים.
העסק תפס תאוצה מרשימה. שיעורי הסקטבורדינג החובבניים הפכו לקורסים מקצועיים, סקטבורדים חדשים וטובים נרכשו בכספי תרומות מחו"ל, בקיטינטאלה הוקם פארק החלקה ויוסדה בה התאחדות הסקטבורד האוגנדית. ולא מדובר פה בפעילות פנאי חובבנית. ממש לא. התאחדות הסקטבורד הציבה לנגד עיניה מטרות שאפתניות מאד: לבער את נגעי השעמום והפשיעה בקרב נערי השכונה, לחנך אותם להישגיות ולמצויינות, להפוך את הסקטבורדינג לספורט לאומי ואפילו לעורר מודעות בינלאומית למגיפת האיידס, שנוגסת באוכלוסיה המקומית בכל פה.
בשנת 2008, הגיע הצלם השוויצרי יאן גרוס לקיטינטאלה לראשונה. גרוס וחברתו, מחליקי סקטבורד בזכות עצמם, נפשו באוגנדה וחיפשו מקום להתאמן. המפגש עם נערי מיזם הסקטבורד ועם השכונה הענייה, הוליד סיפור אהבה ופרוייקט צילומים דוקומנטריים מתמשך, שספק אם אי פעם ייגמר. וזו איננה אחוות מחליקים בלבד. הצילומים האלה אומרים משהו גדול יותר על החיים באוגנדה ועל התקווה לעתיד טוב יותר, שלפעמים גם מתגשמת.
הצילומים של יאן גרוס נלקחו מכאן. באתר של התאחדות הסקטבורד האוגנדית נמצא מידע מעניין על הפרוייקט בקיטינטאלה ואפשר לתרום שם כסף להמשך פעילותו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה