הדירה של ניקו בניו-יורק.

מגורים בדירה שגודלה הוא 40 מ"ר בלבד, יכולים לתסכל מאד. אבל התיסכול הוא רק אופציה אחת מתוך מגוון אפשרויות רחב. ניקו שמתגורר (או מתגוררת? אין לי שמץ) בדירה כזו בדיוק בניו-יורק, בחר בנקודת מבט שונה: "מה שאני הכי אוהב בדירה שלי הוא האתגר שבהפיכת חלל קטן לבית שימושי ויפהפה. חללים קטנים יכולים להיראות יפים ומרשימים בדיוק כמו חללים שגדולים מהם פי עשרה. צריך פשוט לעבוד עם מה שקיבלת, להוציא ממנו את הטוב ביותר ולהפוך אותו לשלך". 

ואת המנטרה הזו ניקו יישם בדירתו הלבנה והנוסטלגית, שלמרות מידותיה האצבעוניות, מכילה גם פריטים גדולים ולוכדי עין.

הצילומים נלקחו מתחרות הבית הקטן של A.T..

מתחם בית הנערה בהוד-השרון.

יום העצמאות היום, אבל לי זה לא ממש משנה. שאלת הישראליות ממילא מעסיקה אותי לאורך השנה כולה. התנסות אישית ארוכה וכואבת שעברתי בשנים האחרונות, טילטלה אותי מהיסוד. אם בעבר סברתי, שהשחיתות והניכור בממשלה ובבתי המשפט הם גזירת גורל, שאי אפשר להתנגד לה, כיום אני יודעת, שההיפך הוא הנכון. ברור לי, שאסור לנו להסכים בשתיקה נכנעת למעשי הנבלה שנוכלי המערכת מבצעים בנו. מתוך נסיוני אני טוענת שאנחנו, האנשים נקיי הלב שחיים פה, חייבים להילחם בתופעות האלו בכל כוחנו. ושיש לנו את הכוח לשנות. אם רק נעצור את התקליט השרוט, שמנגן לנו בראש נונסטופ: "הכל אבוד", "ככה זה" ו"חבל על הזמן".

אבל הישראליות היא עניין גדול יותר משחיתות שלטונית. ומבחינתי היא בעיקרה תחושות והבזקי זיכרון, שצצים להם פתאום, מתוך השיכחה: שדרה של אקליפטוסים, האור המסמא בשמי הקיץ, סדינים מכובסים משתלשלים ממרפסת. הם ורבים שכמותם מזכירים לי שישראל עדיין כאן, למרות הכל. 

שרון רז, שעל עבודתו כתבתי בעבר פוסט, מנציח עבורי את ישראל הנעלמת טוב יותר מכל צלם אחר. וזאת למרות שהוא לא צלם אלא אדריכל, שמתרוצץ ברחבי המדינה ומצלם בכפייתיות בניינים ישנים ונטושים, שצפויים להיהרס. לשרון אין יומרות אמנותיות. כוונותיו תיעודיות לחלוטין, אך דווקא הוא מצליח ללכוד את אותה תחושה ישראלית חמקמקה שגונבת לי את הלב. 

לאחרונה, הוא פירסם בבלוג שלו, נטוש, צילומים ממתחם "בית הנערה" בהוד השרון. "בית הנערה" היה בעברו פנימיה לילדים ובני נוער ממשפחות הרוסות. הוא נסגר בשנת 2003 וננגס בשיני הזמן והעזובה. אבל כמה שהוא נפלא עם בנינייו הארוכים מטוייחי השפריץ ועם צמחייתו הפרועה, שלא נגזמה כבר שנים. איזה זמר אהבה נושן מזמרים מגרש הכדורסל, שבילי הבטון האפורים ומגדל המים. ומה יותר מנחם מנדנדות הצמיגים ומהאיצטרובלים היבשים, שצנחו על החול.

    

    

בית ברדפרן.

הבית הישן והצר הזה ברדפרן, פרבר של סידני, נראה במבט ראשון כחלל תעשייתי. אבל הוא לא. הוא מעוצב דווקא בסגנון המודרני עם כמה ויצים עכשויים. את תחושת התעתוע נוטעים הקירות המקולפים, שלא נצבעו בכוונה. מפגש הסגנונות הזה הוא הדבר האחרון שהיינו חושבים שיתאים לחלל כה קטן. טעות. הוא עובד מצוין.

הצילומים - מכאן.

דירה בברצלונה.

הוראסיו, תושב ברצלונה, משכיר כמה דירות מעוצבות בעיר. הדירה הזו, ששוכנת בשכונת סנטה קלארה, בצמידות לקתדרלה העירונית, היא בעיניי היפה מכולן.  ברור לי מהתמונות, שהחלל הזה עוצב בידי דקורטור מקצועי, אך בניגוד לדירות מעצבים אחרות, שמקרינות ריקנות, כאן יש נשמה. השילוב המדויק של הרהיטים הנייטראליים וצבעי העץ והריצוף החמים, מרישי התקרה הישנים במטבח, הלבנים החשופות בחלל המגורים. כל האלמנטים האלו מתלכדים בעדינות למראה אוורירי, זני ועשיר בניואנסים. 

נזכור.

הדירה של ססיליה ומיקאל בשטוקהולם.

ססיליה (ארט-דיירקטורית), בעלה מיקאל (מעצב רהיטים ותאורה) ושני בונבוניהם הקטנים מתגוררים בדירה בשטוקהולם. הטייק האישי שלהם על הלבן השוודי הוא הבזקי צבעים ראשוניים, עיצוב גרפי ועליז והרמזי וינטאייג'. המנורות  הסקסיות הן פרי עיצובו של מיקאל. 

הצילומים -מכאן .