דירה בקמדן-טאון.

אני מהרהרת כבר כמה ימים בדירה הלונדונית הזאת ובמה שהיא אומרת על עיצוב. זה חלל קטן, בן שלושה חדרים באיזור קמדן טאון, ששופץ כפי הנראה, לצורך השכרה. הוא לא מושקע במיוחד ומקרין ריקנות. אבל משום מה, אני אוהבת אותו.

במהלך השנים שבהן אני עוסקת בתחביב עיצוב הפנים, עברתי לא מעט פאזות. עיצובים שנראו  לי בעבר מרהיבים, נראים לי היום תפלים להחריד. וחללים שמקרינים הזנחה קלה או קדרות והטרידו אותי מאד, מדברים עכשיו ללבי. לא בגלל שהפכתי לאדם עצוב, אלא בגלל שברור לי שהחיים מורכבים מקשת שלמה של מצבי רוח. ואם החיים הם כאלה, אז למה לא הדקור?  מי אמר שבית מתוקתק הוא משאת נפש? האם החיים שלנו הם לאס-וגאס בשידור חי? האם הבית שלנו לא צריך לשקף גם את תלאותינו ואת האפרוריות היומיומית שנגזרה על כולנו? האם זה כל כך איום ונורא אם על הקיר מעל הספה לא תיתלה תמונה, פשוט כי לא בא לנו?ומהתקרה לא ישתלשל שנדליר אופנתי אלא אהיל צנוע רק בגלל שזה מה שאנחנו מעדיפים שם? ומה בעצם רע כל כך בעיצוב סתמי, אם כך אנחנו רוצים אותו?

אין לי תשובה חד משמעית לשאלות. אני יודעת רק, שאין אמת עיצובית אחת אלא אינספור אמיתות שונות זו מזו וכולן טובות ונכונות, כל עוד הן משקפות את הלך נפשם של מי שחיים בהן. הבית הזה על עצבותו הקלה הוא בית אסתטי מאד לדעתי. הוא לא דומה בכלום לבית שלי, אבל אם הייתי עוברת לגור בו, לא הייתי משנה כלום.

הבית של לין גרדנר במלבורן.

הבית הזה הופיע בשנים האחרונות בכל מגזין דקור, שמכבד את עצמו. הוא טחון, זה נכון, אבל יש לו שארם, מה עוד שבעלת הבית משנה קלות את העיצוב מעת לעת. עכשיו הוא נראה שאבי להפליא.

גרדנר, אשה אקסטרווגנטית ושופעת חיים, היא מעצבת בתים ובעלת חנות ידועה לחפצי וינטאייג' במלבורן. לפני כעשר שנים או יותר, היא רכשה מפעל מרוט וחשוך באחד מפרברי העיר והפכה אותו לגן עדן לבן ומקושקש. הבית עתיר חפצים ישנים, זולים ברובם ורהיטים משומשים, חלקם בעלי מראה נפוח ומלכותי וחלקם פשוטי מראה. בכדי לאזן את המראה המצויץ, היא קילפה את הטיח מהקירות וצבעה בדרך כמו מרושלת את רצפת העץ הישנה שבקומה השניה.

ולמרות ששאבי שיק לא עושה לי את זה, אני חייבת להודות שיש המון רעיונות שווים בחלל האוסטרלי של לין גרדנר. 

הצילומים נלקחו מהמגזין campagne decoration.
      

דטרויט, איזור דמדומים.

דייב ג'ורדאנו, צלם מסחרי ידוע בן שישים וארבע, גדל בדטרויט, בימים שחלשה על תעשיית הרכב האמריקנית. מיליוני מכוניות פונטיאק, קרייזלר ודודג' ממורקות נסעו על פסי הייצור שלה וסידרו פרנסה לעשרות אלפי משפחות פועלים. אולם מאז כבשו המכוניות האסייתיות את הכבישים, ארצות הברית סבלה ממשבר כלכלי מתמשך ותעשיית הרכב של דטרויט, ששוב לא היתה תחרותית, קרסה בקול גדול ומוטטה איתה את העיר כולה. האוכלוסיה הצטמצמה למחצית, קופת העירייה התרוקנה ושכונות שלמות ננטשו על ידי תושביהן ואוכלסו בנרקומנים, פרוצות וחסרי בית. דטרויט הפכה סמל לדעיכתו של הקפיטליזם האמריקני ולאחת הערים המסוכנות בארצות הברית, אם לא המסוכנת שבהן. 

את כל אלה החליט ג'ורדאנו לתעד במצלמתו. אבל המציאות המקומית שנחשפה בפניו לא היתה כה חד משמעית כפי שחשב והוא מתאר ממצאיו באתר שלו: "חזרתי לדטרויט אחרי שלושה עשורים...רציתי לראות על מה כולם מדברים. בהתחלה, צילמתי את המפעלים המתפוררים והבתים העזובים, אבל תוך שבוע הבנתי שאני לא תורם כלום לנושא, שכולם כבר הכירו. ואז התחלתי להסתובב בשכונות וראיתי את כל האנשים שנאבקים. ונוכחתי שדטרויט היא לא עיר המוות והחידלון שכולם רואים בטלוויזיה, אלא עיר שיש בה גם פעילות ויוזמה. אני מנסה להראות שדטרויט היא מיקרוקוסמוס של ערים אחרות...כולם בעיר הזאת יגידו לכם שהמצב פה רע, אבל גם יאמרו בגאווה שאם הם הצליחו לשרוד פה, הם יכולים לשרוד בכל מקום".

צילומיו של ג'ורדנו מדגימים מציאות שיש בה יותר ממשמעות אחת. כמו אותו חסר בית שהצליח לסדר לעצמו צריפון מטופח בגודל של אמבטיה או האשה הלבנה, שרכשה בית ושטח אדמה בפרוטות ונחושה להוכיח לעולם, שאפשר ליצור חווה חקלאית משגשגת בלב העיר הדוויה.  
    

הדירה של אן בקופנהאגן.

אן היא חצי דנית וחצי איטלקיה ומחלקת את חייה בין גרמניה, איטליה ודנמרק. דירתה הקטנטנה בקופנהאגן, קרובה לנמל. הריהוט ברובו הוא משנות ה-60 ומתוך הסדר הלבן והמופתי  זורחים אקססוריז קטנים וצבעוניים. 

 

הבית של קייטלין ווילד באקו-פארק.

האמנית קייטלין ווילד מתגוררת בבית בן שמונים ושתיים שנה באקו-פארק, אל.איי. החלל הלא שגרתי מלא באוספים ובעבודות הבד והקולאז' של קייטלין, שגם עובדת בו. "מצאתי את הבית לפני שלוש עשרה שנים", היא משתפת. "מיד כשנכנסתי ידעתי שזה הבית שלי...את הבית הזה בנה ארכיטקט שגם גר פה בעבר והוא יצר פה אלמנטים לא שגרתיים כמו התקרה הקמורה בסלון...הבית הזה מזין אותי ונותן לי השראה. כאן אני יוצרת אמנות, אוכלת עם ידידים ומקשיבה בלילות לקולות הינשופים מחוץ לחלוני. אני מרגישה כאן יציבה ושלווה. היה לי מזל גדול למצוא את המקום הזה ולקרוא לו בית במשך שלוש-עשרה שנים".  

הצילומים נלקחו מכאן.