הדירה של דיוויד מאן במנהטן.

"האמת היא שאני אף פעם לא נמצא פה", מודה דיוויד מאן. "רוב הזמן אני במשרד או באתרי בניה או יוצא לאכול עם חברים". אך בל תשגו לחשוב, שדירת הגג של מאן, שהחל את דרכו "כילד יהודי גיי בפניקס, אריזונה" והפך לארכיטקט ניו-יורקי מוביל, נראית כמו דירת סטודנטים. נהפוך הוא: זהו חלל דרמטי, שמצהיר הצהרה חזקה ונועזת. ארונות משרדיים ישנים וממורקים, כסאות תעשייתיים, כיסוי מיטה שחור מצמר כבשים מונגולי, עבודות אמנות מודרניות. כל אלה יוצרים מראה כהה, עמוק ומורכב, שמעיד משהו על אישיותו של מאן, שהוגדר על ידי כתב הNew York Social Diary שריאיין אותו, כ"ארכיטקט בעל חוש הומור".

ההפוגה היחידה מהדרמה נמצאת במרפסת גדושת הצמחים, שבה עורכים בעל הבית ובן-זוגו, עורך במגזין של מרתה סטיוארט, מסיבות עליזות לחבריהם. אבל מבט נוסף מוכיח, שגם שם לא חסרות אמירות עיצוביות מרשימות. 

בית סירה בנמל יפו.

מגורים בספינה מצטיירים כעניין הרפתקני ורומנטי, שקורץ לעוד ועוד אנשים. נכון, מדובר בבחירה צפופה וקלאסטרופובית, אבל מה זה לעומת אויר הים המלוח והשקיעות על הסיפון?

אז אם זה מדבר אליכם ויש לכם 290,000 ש"ח פנויים, ממתינה לכם בנמל יפו סירה בת שלושים וארבע, מדגם Cruise a Home באורך 12.2 מטר וברוחב נדיב של 3.65. לא תוכלו להפליג איתה לאיים הקריביים, כי מותר לה להתרחק רק 500 מטר מהחוף, אבל תיהנו מעיצוב פנים בהיר ואסתטי, שישכיח מכם את העובדה שמדובר בחלל בגודל של אצבעון. 

פרטים נוספים תמצאו כאן.

הבלוג "עולה על העיצובים" בן שנה.

ב20 לאפריל 2010, שיגרתי לחלל הבלוגוספירה את הפוסט הראשון שלי. מאז חלפו 365 ימים, 356 פוסטים וכמעט 54,000 כניסות. וזה מרגיש לי כמו ארבע שנים, לפחות.

וכמובן, שבמהלך פרק הזמן המכונן  רכשתי כמה תובנות חדשות.

נתחיל ברעות:

1. כתיבת פוסטים על בסיס יומי היא מלאכה סיזיפית ובודדה. לא רק שצריך לנבור באתרים איסלנדיים נידחים, בכדי למצוא חומרים ראויים, ואז לסנן, לכתוב, למחוק, לסגנן, למחוק הכל ולכתוב מהתחלה, אלא שסביר להניח שאף אחת מ200 הקוראות (בממוצע) שתקרא את הפוסט, לא תכתוב תגובה.

2. בלוג יומי הוא תינוק רעבתן, שמשתלט על החיים ותובע את מנת הפוסטים הקצובה שלו, גם בימים שלשפחת הבלוג (אני) לא מתחשק לעשות כלום. הוא אמנם לא מעיר את השכונה בצרחות, אבל הוא בהחלט כן מצליח לעורר קילוואטים של רגשי אשם.

3. מעקב אחרי בלוגים ותיקים ומשגשגים מוכיח, שכותבותיהם נשחקות עד דק תחת הנטל שלקחו על עצמן. ובערב חשוך אחד, מול הצג, הן מבינות שהן לא באמת רוצות להתעלף מחלל סקנדי מספר 712. וכך, שלוש שנים בממוצע לאחר שפתחו את הבלוג בלב רוטט, הן מתחילות לזייף, מצמצמות את מספר הפוסטים החודשיים ובהדרגה, תוך מלמול התנצלויות על העדרויות מתארכות, נעלמות לעבר השקיעה. 

4. תרגום טקסטים מתוך אתרי עיצוב פנים צרפתיים ואיטלקיים, יכול להביא את החלסטרה גם לבודהא המחייך. בשתי השפות מופיעים תיאורים בסגנון: "האור חודר לחדר ריבועים-ריבועים, הרוח מן הים מלטפת, איחוד התרבויות הסיאמית והקטלונית נמצא במיטבו". אבל אף מילה, לעזאזל, לא נכתבת על מקורן של הספות העתיקות בסלון ומדוע בחר בעל הבית לצבוע את הקירות במטבח דווקא בירוק קקטוס. 

5. הפוסטים החביבים עלי ביותר, ממש לא חביבים על הקוראות. הן מעדיפות דווקא את הבתים המדכדכים מקטיגורית עיצוב קצת עצוב. 

והתובנות הטובות?

הייתי רוצה לכתוב, שבזכות הבלוג הזה נפתחו בפניי אופקים חדשים והתוודעתי לאנשים שלא הייתי פוגשת לעולם בנסיבות אחרות. אבל זה לא יהיה נכון. סביר להניח, שהייתי מגיעה לאותם הישגים גם בדרכים אחרות.  

ומה שנותר הוא, לציין בסיפוק מסויים, שהגשמתי את המטרה שלשמה הוקם הבלוג: להעניק מעט הנאה לכמה קוראות מסורות.

וזה שווה הכל. בינתיים.

מזל טוב!

  

בית במחוז סונומה.

לפני עשר שנים, הקים משרד הארכיטקטים פרדריק פישר ושות'  בית מגורים מזכוכית ואבן ללקוחותיו. הבית  ניצב בלב יער אורן תלול, במחוז היין הקליפורני ומשקיף על נוף משתפל של עצים ואוקיינוס. המבנה מחולק לחלל מגורים, בישול ואכילה ולקיטון שינה.  עיצוב הפנים המודרני והתכליתי אינו מנסה להתחרות ביופי הירוק שמסביב, אלא לשרת את צרכי הדיירים, מבלי לחסום את המראות עוצרי הנשימה, שפורצים פנימה דרך קירות הזכוכית.   

אמנית אורחת: קשיטה.

כשראיתי לראשונה את ציורי התוכים הססגוניים של קשיטה, הייתי משוכנעת שהם צוירו בידי איזו אמא אדמה ג'מייקנית, שנוהגת להשתעשע באמנות נאיבית, בפתח צריף הפח שלה.

טעיתי בגדול. קריסטין קשיטה היא אמריקנית בלונדינית, בעלת תואר אקדמי באמנות, שהפכה לציירת מסחרית של בעלי חיים. "האהבה ארוכת השנים שלי לחיות ויכולתי לתפוס את האישיות של כל אחת מהן הובילה אותי לציורים, שמתמקדים בהנצחת בעלי חיים מכל הסוגים" היא כותבת. ובאמת, דגימה מתוך אלפי הציורים שלה מוכיחה, שקשיטה לא פספסה כמעט שום חיה מוכרת בים, באויר או ביבשה.

קשיטה היא בוודאי לא ג'ורג'יה או'קיף השניה. אף אחד לא יטען, שמדובר בציירת חדשנית ואת העבודות שלה אפשר להגדיר -לכל היותר- כציורים רעים עשויים היטב. אבל אי אפשר להתכחש לכך שבעלי החיים שלה חינניים  מאד ושציוריה משרים תחושת מתיקות אופטימית. וגם זה משהו.

קשיטה מוכרת את עבודותיה באתרים שונים, אבל המבחר הגדול ביותר שלהן נמצא בebay .