הבית של חואניטה לאונרד במונטגומרי.

"אני נערת כפר", אומרת חואניטה לאונרד. "גדלתי בחווה וחייתי פה, בעיירה הזאת, כל חיי. ואני פשוט אוהבת את התרנגולות שלי".

לאונרד, אשה גדולה וקורנת, היא כוכבת עולה בזירת האמנות הנאיבית. ציוריה, שעוסקים בהווי החיים  של הכפריים שחורי העור בדרום, נמכרים בגלריות האאוטסיידרס בכל רחבי ארצות הברית. המקום שלו היא ובתה צ'יקי קוראות בית, איננו אלא שני קרונות-נגררים רעועים, שחוברו זה לזה באופן פרוביזורי, בתוך חצר מוזנחת. והקומפלקס כולו שוכן בפאתי העיירה הקטנה מונטגומרי, בלב מדינת לואיזיאנה.  

סביר להניח שרובנו היו שוקעים בדיכאון עמוק, אם היה נגזר עלינו לגור בבית כזה. אבל לא כך חואניטה לאונרד. היא אוהבת את ביתה וכמי שמגיל שש-עשרה מציירת על כל משטח שנקרה בדרכה, היא ראתה בו קנבס חלק וכיסתה אותו בציורים צבעוניים שלקוחים מהווי החיים הדל אך האופטימי, שבו גדלה. והיא המשיכה גם בחצר:  צבעה את קירות  הטריילרים בצבע ירוק עליז והציפה את הגינה בעמודי טוטם מקושטים ובפסלים מעשה ידיה. לא פלא, שהבית הפך לאטרקציה. "הבית תופס לאנשים את העין", היא מאשרת. "הרבה פעמים אנשים עוצרים ורוצים לדעת מה קורה פה".

ואולי כשרונה של לאונרד למצוא אושר במה שאחרים רואים כסבל, הוא שהביא לשגשוגה האמנותי. מי שפעם שמחה לקבל עשרה דולר לציור, מקבלת תמורתו כיום מאות דולרים. "הכשרון לצייר הוא מתת אל. אני מסתכלת מסביב והכל כל כך יפה. אני מודה לאלוהים ומנסה לתת משהו מזה לאחרים בציורים שלי. כשאנשים אוהבים אותם, זה אפילו יותר טוב. זה עושה אותי כל כך גאה".

חזית הבית. הגג מעוטר בציורי תרנגולים. עמודי טוטם דמויי אינדיאנים ניצבים בחצר.

חלל הבית כולו -כולל הרצפה והתקרה- מכוסה בציוריה של חואניטה, שעיקרם הווי החיים האידילי של הכפריים האפרו-אמריקנים בדרום. הדמויות הצבעוניות עוסקות בקטיף כותנה, דיג וכביסה.

התרנגולות הן מוטיב חוזר בעבודתה של חואניטה והן מופיעות ברוב ציוריה.

גם לפסלים שלה יש ביקוש גובר.

חואניטה בנתה באחד הטריילרים בית תפילה קטן.

דירה בנוה-צדק.

הדירה התל-אביבית הקטנה והלבנה הזו עשתה לי את היום. הנה הוכחה חיה מהשטח, שלצד העיצוב חסר האופי והתלוש שמולך פה, מתפתח דקור מקומי מנומק, שמכבד את העבר וממזג אותו  בטבעיות, בעיצוב עכשווי ופתוח.

הדירה בת 70 המ"ר ממוקמת בשכונת נוה צדק. היא עברה שיפוץ ויש בה חלל מרווח עם פינת מגורים, מטבח ופינת אוכל, חדר שינה וגינה צמודה. העיצוב האקלקטי והבהיר ממקסם את השטח הקטן ואת תחושת הביתיות הישראלית הנעימה. תחושה -שלמרבה הצער- נרמסה בשנים האחרונות בגסות בידי מעצבים חסרי רגישות וכשרון.

ריפודי שק.

אקססוריז משקים הם שיחוק חביב מאד, אבל מבחינתי, הדבר האמיתי הוא ריפודי השק. יש להם שיק גשמי שהוא רק שלהם. הם קיימים בזירת העיצוב כבר המון זמן ויש מעצבים שנשבעים בהם, אבל הם מעולם לא הפכו לטרנד מוביל. אולי בגלל המראה הגס ואולי בגלל החשש הדי מובן מריפוד עוקץ. אני אוהבת אותם ומקווה שבעתיד תהיה לי לפחות כורסא אחת מרופדת בשק. 

    

הבית של הרווה פייר בניו-יורק.

הרווה פייר מאוהב בסגנון המאה ה18. האופנאי הצרפתי, שמשמש כמנהל הקריאטיבי של חברת קרולינה הררה, אמנם גר במנהטן כבר שנים רבות, אבל ליבו נשאר בעמק הלואר של ימי ילדותו. "אני חי בניו-יורק בשעות העבודה" הוא מספר, "אבל בביתי, אני חייב להיות בפריס".

"סגנון המאה ה-18 משתלב בכל סגנון אחר וזה מה שטוב בו" הוא מסביר. "ממש כמו כחול-צי, שמשתלב בכל מלתחה".  פייר עצמו גדל בבית בסגנון הזה וכילד קטן נהג לבקר כל שבוע באחד מאלפי הארמונות הכפריים הישנים של עמק הלואר. "כבר בגיל שש ידעתי להבחין בין כסא של לואי ה-15 לכסא של לואי ה-16. בגיל חמש ביקרתי בפעם הראשונה בארמון ורסאי ומיד רציתי לעבור לגור שם". הוא עדיין מבקר בארמון המלכותי שלוש פעמים בשנה "לבד, עם האיי-פוד שלי ומוסיקה של הנדל".

ביתו של פייר במורד השדירה החמישית בניו-יורק הוא מקדש בזעיר אנפין של פריטים צרפתיים מהמאה החביבה עליו,  והוא גדוש בדיוקנאות ופסלים ניאו-קלאסיים ובשלל חפצי קיוריוסיטיז. אבל יש בו גם פריטים חדשים רבים, רובם זולים וחלקם מפתיעים להפליא, כמו צמד בובות מיקי ומיני מאוס מפרווה, שמתרווחות בסלון על ספה משנת 1760 , מסגרות אמנותיות מקרטון שיצר בעצמו ומגדלי קופסאות כובעים. וכולם יחד משרטטים את דמותו של בעל הדירה: דנדי אקסטרווגנטי שאולי נולד בטעות במאה ה20, אבל מצא את הדרך האישית שלו ליהנות מכל העולמות.

הצילומים נלקחו מאתר the selby.