skip to main |
skip to sidebar
צמחים. איזו דרך רעננה וזולה לשדרג את מראה הבית! חבל שכל כך הרבה אנשים שחפצים לעדכן את עיצוב הפנים בבתיהם,
מדלגים על המשתלה בדרכם לחנות אקססוריז יקרנית.
לאחר תקופה ארוכה שבה צמחי הבית נדחקו החוצה לטובת סחלבים מינימליסטיים וזרי פרחים מיניאטוריים, הם חוזרים בגדול. והבשורה המשמחת היא, שהם באמת חוזרים ב-ג-ד-ו-ל: עציצים עם צמחיה פרועה ודומיננטית שבו לככב בבלוגוספירה העיצובית. ואין צורך להצטייד בעציצים מפונפנים. כוסות זכוכית, קומקומים ישנים, פחי זיתים וקערות סלט משומשות יעשו עבודה מצויינת.
התמונה הראשונה שמרצדת במוחנו, כשאנחנו שומעים את המונח "אמנות נאיבית", היא של ציור צבעוני וילדותי, עתיר שדות פסטורליים ואיכרים עליזים, רכובים על עגלות. זה נכון באופן חלקי מאד. לצד ציורי האידיליה הכפרית (שמוצגים למשל, בגלריה ג'ינא המצויינת), קיים זרם נאיבי אחר, מהפכני ומעמיק, שבו הציור התמים והכמו פרימיטיבי משמש דרך ביטוי לתובנות פסיכולוגיות, כמיהות אבודות ויסורים שלא באו על פתרונם בחיים האמיתיים.
לזרם הזה שייך הצייר הרוסי פאבל לאונוב, שנחשב לאחד מגדולי המאסטרים של הציור הנאיבי, אם לא לגדול שבהם. כמו אמנים אאוטסיידרים אחרים, לאונוב מעולם לא למד אמנות באופן מסודר. הוא החל לצייר בגיל מבוגר, לאחר מסלול חיים קשה, רצוף סבל ותלאות. לאונוב נולד ב1920, בכפר סמוך לאוקראינה ובגיל שש-עשרה נמלט מביתו ומאביו, שהיה לדבריו "אלכוהוליסט מקצועי". הוא התגייס לצבא הרוסי בתקווה לחיים טובים יותר, אולם במהלך שירותו הסתבך בקטטות ובמאסרים. הוא הפך לאסיר עבודה במחנות הכפייה הסטאליניסטיים ובילה שם שנים ארוכות כשהוא משפץ אניות, סולל כבישים וצובע שלטים. לאחר שחרורו, נרשם לאוניברסיטה פתוחה ורק בסוף שנות ה60 החל מציג את עבודותיו בתערוכות חובבים. בהדרגה, זכו ציוריו להכרה עולמית וכיום הם מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. לאונוב עצמו זכה לשבחים רבים מספור ובפרסים בינלאומיים. אולם כל זה לא ממש שינה את חייו. בני הכפר שבו הוא מתגורר, עדיין סבורים שהוא "פנטזיונר" ושציוריו מגוחכים.
עבודותיו של לאונוב הן פנטסיות גדולות מימדים וצבעוניות. הציורים מחולקים ל"מחלקות" של סצינות, שאותן לאונוב מכנה "סטים טלוויזיוניים". ובסצינות אלו, מתרחשים במקביל ארועים מתקופות שונות: תמונות של חיי כפר ורכיבה על סוסים מהעידן הטרום-קומוניסטי, לצד קרבות מפורסמים ועקובי דם, ציוריהם של המשוררים פושקין ויסנין ושל נערות מקהלה מתחת להליקופטרים מאיימים ולהקות עורבים מבשרות רע. בתוך הציורים שתל לאונוב גם ציטטות כתובות מספרים שקרא ותמונות מטיוליו ברחבי רוסיה. הוא גם נתן להם שמות בעלי משמעות אישית כמו "האחיות פיודור שרות במקהלה " ו"גנבים לא יזכו לגן-עדן". יש מי שמפרשים את הסטים הטלוויזיוניים כניסיון להשליט סדר והרמוניה בעולם כאוטי ומתפורר. אחרים מייחסים אותם לחשיבתו הכפייתית של הצייר. ואולי נכונה התיזה, שציוריו של לאונוב קשה היום, הם מרדף אחר חלומותיו האבודים. כך או אחרת, לא ניתן להתעלם מעוצמתם ומהלך הנפש הפיוטי, שאופף אותם.
אשה עסוקה מאד היא לוסי קינג, בריטית שקבעה את ביתה בעיר מלבורן, אוסטרליה. לוסי היא גרפיקאית, מאיירת מסחרית ויוצרת תכשיטים משברי קרמיקה.
למרות שהיא עובדת בתעשית העיצוב, לוסי אוחזת בגישה משלה ביחס למראה הרצוי של ביתה: חוסר שלמות, קצוות פרומים ואדישות מוחלטת להתאמה ולקו סגנוני אחיד. למען האמת, היא שיפצה את הבית הישן רק מפני שהחל להתפורר ועד היום לא טרחה להשלים את המלאכה.
ביתה של לוסי מכיל את כל מה שהיא אוהבת: רהיטים שנאספו במהלך השנים, אוספים של קומקומים וכלי מטבח מאמאייל וקרמיקה, גלויות ורישומים שמצאו חן בעיניה וערבוביה אסוציאטיבית של חפצים. זה אחד הבתים היותר מקסימים ששזפתי לאחרונה והוא מזכיר לי מאד את הבתים הישראליים של שנות ה70, שעוצבו בלי שום קונספציה, אבל עם המון טעם אישי עניו ומלבב.
את הבלוג של לוסי אפשר לשזוף כאן.
דלת הסלון ממוסגרת באיוריה הצבעוניים של לוסי.
הריהוט הסלוני ישר קווים בסגנון הרטרו. התמונות נתלו על הקירות באופן כמו-מרושל ובגובה שהוא מעל הרצוי, מה שרק מוסיף עניין ואופי לעיצוב.
כוורת עץ עם אוסף כלי קרמיקה מפרידה בין חדר המגורים למטבח. החציצה מזכירה מאד בסגנונה את שנות ה70.
הכוורת מכיוון הסלון.
המטבח נעדר מראה אחיד: ארון העץ הוא בסגנון קאונטרי, שולחן הבקליט וכסאות האוכל הם רטרו משנות ה50 והאוספים הם מתקופות שונות.
המטבח מזוית נוספת.
הסטודיו עמוס בצילומי השראה וקטעי עיתונים.
ארגונית עץ וינטאייג'ית תלויה על הקיר.
הגינה גדושה בסוקולנטים, שצומחים בתוך כלי קרמיקה וקומקומים ישנים.
קרל מרקס לא חזה בסיוטיו הגרועים, שזה מה שייצא מסין האדומה:
מאות מיליוני איכרים עניים, חלקם רעבים, שלטון רודני ומתנכר, מחנות חינוך מחדש, מחסור בשירותי בריאות בסיסיים. ואלה רק מעט משברי חלום השוויון והאחווה. ולמען האמת, זה סיפור חייהם של אזרחים סיניים רבים גם כיום, בעידן הצמיחה הכלכלית המואצת וערי המגלופוליס.
וכגודל האימה והסבל, כך עוצמת התעמולה. השלטון הקומוניסטי בסין התחמש במערך פרופוגנדה משוכלל וזה גייס לתועלתו גם ערכים וסמלים מסורתיים, שהיו יקרים לליבם של הסינים במשך דורות.
מה יותר מתוק, טרי וריחני מתינוק עגלגל, ורוד לחיים? בסין הטרום מהפכנית, נהגו ההמונים לתלות הדפסים מצויירים של תינוקות שמנמנים (פאנג-ואוא) כסמלי ברכה לרגל חגיגות ראש השנה (ניאן-הואה). הציורים הצבעוניים הכילו, בנוסף לפעוטות החייכניים, עדויי הקמיעות, הרבה סמלים מסורתיים של אושר, אריכות ימים, פוריות ושגשוג כלכלי: אלים ודמויות מיתולוגיות, דגי קרפיון, יונים ואפרסקים. היסטוריונים מדווחים, שהסינים היו כה להוטים אחר ההדפסים האלה, עד שתלו עשרות מהם לא רק על הקירות, החלונות והדלתות בבתיהם, אלא גם על מבני הדיר והאורוות שלהם.
המפלגה הקומוניסטית לא התעלמה מהפוטנציאל הרב שטמון בפאנג ואוא ובשנות ה40 הכריזה על עצמה כמפיצה הבלעדית שלהם. ציירי המפלגה החרוצים החלו מציירים ציורי תינוקות שמנמנים, עתירי מסרים קומוניסטיים: המגל והחרב, כוכבי המפלגה האדומה ודיוקנותיהם של מרקס והגל החליפו את הסמלים הקונפוציאניים האסורים. ובמהלך הזמן, הפכו התינוקות המודפסים גם לאסטרונאוטים, תלמידים חרוצים ואלופים אולימפיים עטורי מדליות, כמסר גלוי של ציפיות המנהיגים האדומים מאזרחיהם.
כמה טוב שזה נגמר. בשנות ה80, עם התרופפות השלטון הקומוניסטי, שוחררו התינוקות השמנמנים משירות הקבע שלהם בצבא התעמולה האדום. הסמלים המסורתיים שבו לככב בהדפסי הפאנג ואוא ואיתם המולך החדש: הכסף, שצוייר בהבלטה בחזית הציורים, כסמל לשגשוג וקידמה.
מה לתינוקות סיניים דשנים ולעיצוב פנים?
מסתבר שהרבה מאד. הדפסים ופוסטרים של התינוקות השמנמנים הפכו לפריטי אספנות מבוקשים במערב ויש מי שמוכנים לשלם סכום רב ספרות תמורת הזכות לתלות אורגינל כזה בסלון ביתם. תשומת הלב הופנתה לערכים האסתטיים של הציורים: הקומפוזיציה העשירה, הצבעוניות האופטימית וגם הפולקלור החינני והמסתורי משהו של המזרח הרחוק, שיש עדיין מי שמאמינים בקיומו.
וכשיוולד במזל טוב תינוק חדש ליקיריכם, קנו לו פוסטר ממוסגר של עולל סיני ממוזל. הוא יגן עליו מפני עין הרע.