מהו מחיר התהילה שאמן ילידי נערץ נאלץ לשלם על הצלחתו? ככל שמדובר בציירת האינואיטית אנני פוטוגוק, המחיר היה כבד מנשוא והחיבוק החם שלו זכתה מהממסד האמנותי הפך לחיבוק דב גריזלי מוחץ, שכמעט חנק למוות אותה ואת יצירתה.
פוטוגוק בת הארבעים וחמש גדלה בקהילה האינואיטית (אסקימואית) קייפ דורסט באי הקנדי באפין. היא נולדה לשושלת אמנים אינואיטיים ידועה: אמה וסבתה היו ציירות מוערכות ואביה ואחיה היו פסלים. אולם החיים בקייפ דורסט לא היו גביע גלידה מעוטר בקצפת ובדובדבנים. הוריה של פוטוגוק היו אלכוהוליסטים והיא עצמה חברה עוד בצעירותה לאנשים הלא נכונים, חיה חיים שוליים וחוותה אלימות וסבל. בגיל עשרים ושמונה, היא החלה לצייר במרכז האמנויות המקומי. העיתוי היה מזהיר: עולם האמנות הקנדי שיווע באותה תקופה לכוכב אינואיטי חדש, שיציג תכנים חדשים, שונים מציורי המיתוס וציד הלוויתנים הנדושים. ואנני פוטוגוק -מבלי להתכוון- ענתה על הצורך. היא לא ציירה בתי איגלו ולא דובים רוקדים בשלג. ציוריה עסקו במה שראתה וחוותה בקייפ דורסט כל חייה: עוני, פשיעה וחוסר תוחלת. בסגנונה הנאיבי, נטול הפילטרים, היא שירטטה משפחות ישנות על הרצפה בצריפי העץ שלהן, ילדים משועממים צופים בטלוויזיה, שיכורים משליכים בקבוקים ריקים בחצרות אחוריות, בעלים שמכבדים את נשותיהם במכות רצח, נשים עירומות בוחנות את גופן או משתתפות באורגיות וכל אותן סצינות עגומות מחיי היומיום האינואיטיים, שהמערב הלבן והנאור בעיני עצמו השתוקק להכיר.
ההצלחה היתה מהירה וסנסציונית. ציוריה של פוטוגוק נמכרו בגלריות קנדיות באלפי דולרים וקיבלו תהודה בינלאומית, היא זכתה בפרס אמנותי לאומי וב50,000 דולר וציוריה הוצגו בתערוכות סולו מוזיאוניות בארה"ב ובאירופה. בשנת 2006 צולם סרט דוקומנטרי על חייה, שבו אמרה "פעם הייתי לא כלום ועכשיו אני משהו. אני יודעת עכשיו, שאני חשובה לאנשים. זה דבר גדול מאד עבורי, להיות אמנית".
אולם דווקא אז, בשיא תהילתה, פוטוגוק ירדה למחתרת וניתקה כל קשר עם עולם האמנות, שהפך אותה לנערת הפוסטר של הציור האינואיטי. היא נצפתה משוטטת ברחובות העיר אוטאווה והשמועות אמרו שהפכה לחסרת בית והתמכרה לסמים ולאלכוהול. היא צולמה מספר פעמים, כשהיא מציירת בקרנות רחוב ומוכרת את יצירותיה בעשרים או שלושים דולר לעוברים ושבים. השאלה "לאן נעלמה אנני פוטוגוק?" הטרידה יותר מעיתונאי אחד, אולם המאמצים לאתרה כשלו. בשנה החולפת, התעלומה נפתרה. פוטוגוק, כך מתברר, חברה לביל, גבר לבן וחסר בית. הם הפכו לזוג והתגוררו ברחובות ובבתים נטושים באוטאווה. בראיון מצולם שנערך עם השניים לפני מספר חודשים, ביל תיאר את המאבק, שהם מנהלים מול הרשויות כדי לקבל דיור ציבורי. אנני, לדבריו, היא אשה ביישנית ומסוגרת, שלא עמדה בלחץ שהפעילו עליה בעלי הגלריות ומאסה בניצול שניצלו אותה כדי להתעשר על חשבון ציוריה התמימים. "אנני התחילה לצייר מחדש", סיפר ביל "ועכשיו היא מוכרת את הציורים שלה ברחוב בסכומים קטנים לאנשים שבאמת רוצים בהם. הכסף והפירסום לא מעניינים אותה ולא עניינו אותה מעולם".
ואולי לסיפור העגום הזה יש בכל זאת, סוג של סוף שמח. אנני חזרה לצייר והיא וביל עברו לגור בדירה קטנה שעיריית אוטאווה סידרה להם. לאחרונה, נולדה להם בת והם קראו לה נפאצ'י, על שם אמה של פוטוגוק.
לאנני פוטוגוק אין אתר. עבודותיה מוצגות באתרי אמנות רבים. באתר הזה מוצגים כמה מציוריה הידועים לצד הסברים ופרשנות של עולמה האמנותי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה