הדירה של אדם בברוקלין.

הדירה של אדם משכה את תשומת ליבי מיד כשראיתי אותה בתחרות הבית הקטן של אתר Apartment Therapy. היא התקבעה בזכרוני, על אף שבמהלך החודשים שחלפו מאז, הספקתי לשזוף עשרות חללי מגורים אחרים. יש בה משהו שתובע התייחסות, למרות שברור לי, שאדם ואשתו לא ניסו להמציא שום גלגל ועיצבו כפי שעיצבו, משיקולים מעשיים מאד. 

שטחה של דירת החדר הוא 39.5 מ"ר בלבד. בני הזוג פתרו את דילמת הקוטן המופלג בעיצוב סגפני, שמכונה לעיתים באנגלית "עצמות חשופות" (bare bones). רהיטים מודרניים ספורים עם תחושה שייקרית, מטבח שאין בו כמעט כלים, תמונת קיר בודדה, שטיחון קטן למרגלות המיטה וזהו. "מה שאני אוהב בדירה שלי במיוחד", מציין אדם "זו הפשטות שיש בעיצוב שמחזיק רק את מה שצריך".

אלא שהמראה התועלתני הזה מייצר תחושות, שלא מתקשרות -לרוב- לעיצוב טוב. הוא נראה ריק, חשוך מעט וחסר מגע אישי. תפיסות נפוצות כמו "ביתיות", "חמימות", "הרגשה מזמינה", "עליזות" ו"נעימות" זרות לו לחלוטין. מדוע החליטו אנשי אפרטמנט ת'ראפי, שאינם חשודים בחוסר מקצועיות, לצרף דירה כזו לתחרות המבוקשת שלהם?  

התשובה שלי היא, שהם עשו את זה מכיוון שהדירה של אדם מרחיבה את מושג הדקורטיביות. עיצוב טוב לא חייב להצטמצם לגזרת החמימות מאירת הפנים. הוא יכול גם להיות קודר, חשוך, ריקני, עצוב ואפילו מכוער. גם דקור קר ומנוכר עשוי להיות אסתטי בדרכו שלו. הבעיה איננה בעיצוב עצמו אלא בציפיה הפבלובית שלנו, צרכניות הבתים היפים, לחזות תמיד בבתים חייכניים וקלים לעיכול. אבל הבתים האלה לא משקפים את כל האפשרויות האסתטיות, ממש כמו שהמתחרות בתחרויות מלכת היופי לא משקפות את כל סוגי היופי הנשי שקיימים בעולם. ישנן אופציות אחרות, לא פחות טובות, שאנחנו דוחות רק בגלל שהן לא מתיישבות עם מושגי היופי הביתי, שבהם הורגלנו. אבל הן שם. בדיוק כמו הרגשות והמראות השליליים, שרוב בני האדם מעדיפים להתעלם מהם. כולנו פגשנו את העצבות המתוקה ואת הכיעור שובה הלב והרווחנו מקיומם. באותה מידה, נוכל ללמוד ליהנות מבתים נוגים, קרירים או דיס-הרמוניים. יש להם אמירה משלהם.