דירה בדרום תל-אביב.

קוראותיי היקרות, הקמתי את הבלוג כדי לשמח חובבות עיצוב ישראליות (אז עוד לא ידעתי שיהיו לי גם קוראות מחו"ל. וכמובן, שאני רוצה לשמח גם אותן). אני יודעת שאתן נכנסות לבלוג אחרי יום עבודה מתיש ואחרי שקראתן, ראיתן ושמעתן את מנת החדשות הרעות היומית שלכן. והדבר האחרון שאתן מצפות לו, הוא שגם אני אתבכיין על כמה שהמצב גרוע.

אבל מה לעשות, גם אני נשברת לפעמים. ומחאת הדיור ומה שעומד מאחוריה (כי הבעיה האמיתית גדולה בהרבה ממצוקת המגורים ומיוקר המחיה) מטלטלים אותי קשות. אני כל כך מזדהה עם המוחים וכה יודעת מנסיוני האישי עד כמה המאבקים במערכת האטומה איומים ושוחקים את הנפש.

ואיכשהו, אני לא בטוחה שזה הוגן לפרסם צילומים של בתים מושקעים, בזמן שעשרות אלפי אנשים משלמים ארבעת אלפים שקל לחודש תמורת מרתפים מעופשים ודירות מוזנחות בגודל של גלעין אבוקדו. זה אפילו מרגיש לי קצת לא מוסרי.

אני אמנם מפרסמת פה בתים שעוצבו בתקציבים נמוכים ומנסה להוכיח שעם מעט כסף אפשר לעשות המון, אבל היי, יש שם בחוץ אנשים שגם קניית שידה באיקאה היא סיפור יקר מדי עבורם.

ולא, אני לא מאיימת בהתפטרות ולא מתכוונת להפסיק לפרסם פוסטים, כי לשמח ולתת השראה זו בעיניי מצווה, אבל משהו צורב לי בלב. כי ממש כמוכן, אני מייחלת למהפך שכבר היה צריך להתרחש פה מזמן, אבל אחטא לאמת אם אכתוב, שאני בטוחה שהוא יקרה. 

או.קיי., מכיוון שלא מצאתי דירות ישראליות שכורות שעוצבו בזול וראויות למגורי אדם, החלטתי ללכת על דירה ברח' הכובשים בתל-אביב, שמרוהטת ומאובזרת בתקציב קטן  אך בטעם גדול.  זו דירה ישנה, עם אריחי רצפה מצויירים ונראה שלא עברה שיפוץ אינטנסיבי. היא נעימה, חמימה ושיקית. אני אוהבת במיוחד את המיזוג השקט וההרמוני בין הרהיטים העכשוויים לחלל המיושן, שאוצר בתוכו זכרונות בני עשרות שנים.