הבית של לורנה בסן-פרנסיסקו.

לורנה עובדת סביב השעון: היא מעצבת חפצי נוי לילדים, משווקת אותם בחברה שבבעלותה וכותבת ספרי הדרכה על פרוייקטים קישוטיים לגיל הרך. הבית הצנוע בסן-פרנסיסקו, שהיא חולקת עם בעלה ובתה בת השמונה מסוגנן בקו שמאפיין את יצירותיה: מודרני, ידידותי ונטול מאמץ. "אני אוהבת את החיבור שבין חומרים נייטראליים כמו עץ ונייר להבזקי צבע", היא משתפת. "גם ההשראה הגדולה שאני מקבלת מאתרים, בלוגים ותערוכות מסחריות משפיעה על הבחירות שאני עושה בבית שלי". כל אחד מהחדרים נושא את חתימת ידם של לורנה ובעלה. בכולם יש מינון מוקפד של רהיטים, חפצים, צבעים ואווריריות. "חדר חייב שיהיו בו חפצים בעלי משמעות אישית ואמנות". וגם טעם מדוייק, כמו של לורנה. 

הצילומים נלקחו מהאתר Clementine Daily .
 

   

הדירה של ארין בסוואנה.

הדירה של ארין מהעיר סוואנה מתמודדת בתחרות הבית הקטן של .A.T . קשה להאמין כמה השראה מרוכזת בחלל הזה, שכל גודלו שישים ושישה מ"ר. "לדירה היו עצמות טובות, אבל היא היתה במצב גרוע כשעברתי לגור כאן", כותבת ארין. "השקעתי המון זמן בתיקונים ובצביעה. את רוב הריהוט שיש פה השגתי במהלך טיולים עם הכלב שלי. זה הצריך עבודה, אך בסופו של דבר, מצאתי רהיטים יפהפיים בחינם. את שאר הרהיטים קניתי במהלך השנים בקרייגסליסט ובחנויות ג'אנק בפחות משלושים דולר. יחד עם זאת, כל מה שיש לי מחושב היטב. אני לעולם לא אכניס הביתה משהו שלא עומד בקריטריונים שלי. הצלחתי ליצור תמהיל אקלקטי של פריטים שימושיים ואסתטיים לטעמי, מבלי לבזבז הון תועפות. מה שאני הכי אוהבת בדירה שלי, היא תחושת הגמול על המאמץ, הסבלנות וההשקעה שלי. הדירה הזאת היא בית".

 

הדירה של מאניש ארורה בפאריס.

"אני לא פוחד מצבע, אך בהחלט חושש מיותר מדי לבן", מצהיר מאניש ארורה. ארורה התפרסם תודות לקולקציות בגדי הקשת-בענן שלו ונחשב למעצב האופנה ההודי הראשון, שזכה להכרה ולהוקרה בינלאומית. כשהגיע לראשונה לדירת קרקע בשכונת קנאל סן-מארטן הפאריסאית, הוא ידע מיד שכאן הוא רוצה לגור, לאחר שישבור את כל הקירות הפנימיים ויציף את החלל הישן באור. עם תום השיפוץ, הוא התפנה לעצב את הדירה עם המון צבע, כמו שהוא אוהב: "כשאני נכנס הביתה, אני חייב לראות התפוצצות של צבעים". קירות חדר הכניסה מקושטים בציורי גרפיטי של אמן שעבד איתו בעבר. בחדרים מוצבים רהיטי רטרו ופרספקס דקי גזרה ("אני מתרחק מריהוט מגושם. כל הרהיטים כאן שקופים או רזים ומאפשרים לאור להשתקף בכמה שיותר חלקים של הדירה"). גושי צבע עזים מעטרים את הקירות ("הארכיטקט שלי חשב שזה טירוף, אבל כך אני חי. הדירה שלי היא הרחבה של עבודתי") ואוספי בובות אתניות וחפצי נוי תיאטרליים משלימים את המראה. ארורה מרוצה מאד מדירתו האקסהיביציוניסטית. "נוח לי בתוך הבלגן הצבעוני הזה", הוא מתוודה. "אני מרגיש ניכור וחרדה בחללים ריקים ולבנים". 

הצילומים נלקחו מהמגזין Lonny. 

אופניים בבית.

ערים גדולות, מרחקים ארוכים, תקציבים זעומים וכנופיות של גנבים, הם שהולידו את רעיון איפסון האופניים בבית. וזה לא טרנד חולף. זו גישה מעשית, שחונה בשטח כבר כמה שנים טובות ולא מתכוונת לרכוב מכאן לשום מקום. השמת האופניים בבית מחייבת התמודדות עם שתי בעיות: הראשונה, היא שילובם של האופניים -כלי תחבורה בעל גובה ורוחב- בחללי מגורים קטנים. השניה, היא תפיסת האופניים כאובייקט דקורטיבי, שצריך להתמזג במראה הכולל של חלל המגורים ואף לשדרג אותו. הבעיה הראשונה נפתרת בהעמדת האופניים על הרצפה (לרוב בצמוד לקיר), תלייתם על קיר או מהתקרה. לבעיה השניה יש פתרונות רבים ויצירתיים. כדאי לזכור, שאופניים מתחברים היטב לחללי מגורים תעשייתיים, עכשויים ומודרניים. בבתים שמרניים, מהודרים או מצוייצים, הם ייראו כשתל זר. עיצוב עם אופניים הוא סיפור לא נוח וכרוך בהקפדה על אמצעי בטיחות וניקיון. תלייה לא זהירה של אופניים על הקיר תשאיר סימני צמיגים ולכלוך. היא גם עלולה להיות מסוכנת. ולמרות הכל, אופניים הם אקססורי ביתי שובב וחמוד. ממש כמו תינוק בסלון.     

 

 

הבית והגלריה של וונס באנטוורפן.

וונס מאמינה בחיבורים. חיבורים של ישן וחדש, מתוחכם ופשוט, פרטי וציבורי. הגישה הסינרגית הזו הובילה אותה -לפני מספר שנים- להחלטה לפתוח גלריה לעיצוב ואמנות, שתחובר לבית הפרטי שלה ושל בעלה. "לא רציתי לפתוח עוד חלל גדול ולבן שמוצגים בו דברים", היא מסבירה. "רציתי לשלב את החיים הפרטיים שלי עם עבודתי". החיפוש אחר חלל שיוכל לשלב מגורים וגלריה ארך שנתיים רצופות. אך בסופו נמצא הנכס המתאים: מבנה גדול בליבה של אנטוורפן, שחציו נבנה במאה ה-19 וחציו בשנת 1979. וונס שכרה אדריכל מנוסה, שהתאים אותו בזמן קצר למגורים ולעבודה, תוך שמירה מירבית על אופיו המיוחד. הגלריה מוקמה באגף משלה, שניתן להשקיף עליו מתוך המטבח. חדר האוכל הגדול מתפקד גם כחדר אירוח בפתיחות של תערוכות. אולם זה לא המיזוג היחיד בין הבית לגלריה. ביתם של וונס ובעלה מרוהט ומאובזר בפריטים שיצרו המעצבים והאמנים שהיא מייצגת. וונס מודה, ש"האספנים אוהבים לראות את החפצים האלה בביתי וזה עוזר לשכנע אותם שמדובר בפריטים איכותיים, אבל זאת לא אסטרטגיית מכירה. אני פשוט אוהבת להקיף את עצמי בחפצים שאני אוהבת". שניים מהאמנים אף עיצבו לוונס את חדר האמבטיה שלה עם חלקי ארונות ומגירות משומשים שנצבעו בלבן. "אנשים צריכים לבחור חפצים לביתם עם תשוקה, אהבה ורגש", אומרת וונס. "וצריך לתת לעיצוב זמן כדי לצמוח מתוך חוויותיהם האישיות. העיצוב צריך לשקף תגליות חשובות מהחיים שלהם". והיא מיישמת את הכלל הזה בביתה.

רוב הצילומים נלקחו מהמגזין dwell.