מלון 25hours בציריך.

בליבו של רובע ציריך-מערב הבוהמי, איזור תעשייתי בעברו, הוקם מלון היפ שאפתני, שנושא את השם הממריץ 25hours Hotel . בעלי המלון שכרו את שירותיו של המעצב אלפרדו האברלי, תושב ציריך בפני עצמו וביקשו ממנו להפיק להם דקורציית בוטיק לוהטת, רחוקה ככל האפשר מתדמית שעוני הקוקיה והיידי בת ההרים. האברלי לא איכזב. הוא חיבר רטרו ועכשוויות, גלאם ומסורת מקומית (המון חום-שוקולד), צבעים לוהטים ובוהק נוצץ ויצר מרקחת עיצובית מסחררת. הוא גם כתב על משטחים, קירות וחפצים את המלצותיו האישיות לאתרי ביקור שווים בציריך והפך את המלון -כפי שמצוין באתר של 25h- ל"מדריך עירוני תלת מימדי". אבל עזבו את ההמלצות ותנו לי לשבת בבר הורדרד הזה ולהסתנוור מאורות הניאון עד הבוקר. 

  

הדירה של אדם בברוקלין.

הדירה של אדם משכה את תשומת ליבי מיד כשראיתי אותה בתחרות הבית הקטן של אתר Apartment Therapy. היא התקבעה בזכרוני, על אף שבמהלך החודשים שחלפו מאז, הספקתי לשזוף עשרות חללי מגורים אחרים. יש בה משהו שתובע התייחסות, למרות שברור לי, שאדם ואשתו לא ניסו להמציא שום גלגל ועיצבו כפי שעיצבו, משיקולים מעשיים מאד. 

שטחה של דירת החדר הוא 39.5 מ"ר בלבד. בני הזוג פתרו את דילמת הקוטן המופלג בעיצוב סגפני, שמכונה לעיתים באנגלית "עצמות חשופות" (bare bones). רהיטים מודרניים ספורים עם תחושה שייקרית, מטבח שאין בו כמעט כלים, תמונת קיר בודדה, שטיחון קטן למרגלות המיטה וזהו. "מה שאני אוהב בדירה שלי במיוחד", מציין אדם "זו הפשטות שיש בעיצוב שמחזיק רק את מה שצריך".

אלא שהמראה התועלתני הזה מייצר תחושות, שלא מתקשרות -לרוב- לעיצוב טוב. הוא נראה ריק, חשוך מעט וחסר מגע אישי. תפיסות נפוצות כמו "ביתיות", "חמימות", "הרגשה מזמינה", "עליזות" ו"נעימות" זרות לו לחלוטין. מדוע החליטו אנשי אפרטמנט ת'ראפי, שאינם חשודים בחוסר מקצועיות, לצרף דירה כזו לתחרות המבוקשת שלהם?  

התשובה שלי היא, שהם עשו את זה מכיוון שהדירה של אדם מרחיבה את מושג הדקורטיביות. עיצוב טוב לא חייב להצטמצם לגזרת החמימות מאירת הפנים. הוא יכול גם להיות קודר, חשוך, ריקני, עצוב ואפילו מכוער. גם דקור קר ומנוכר עשוי להיות אסתטי בדרכו שלו. הבעיה איננה בעיצוב עצמו אלא בציפיה הפבלובית שלנו, צרכניות הבתים היפים, לחזות תמיד בבתים חייכניים וקלים לעיכול. אבל הבתים האלה לא משקפים את כל האפשרויות האסתטיות, ממש כמו שהמתחרות בתחרויות מלכת היופי לא משקפות את כל סוגי היופי הנשי שקיימים בעולם. ישנן אופציות אחרות, לא פחות טובות, שאנחנו דוחות רק בגלל שהן לא מתיישבות עם מושגי היופי הביתי, שבהם הורגלנו. אבל הן שם. בדיוק כמו הרגשות והמראות השליליים, שרוב בני האדם מעדיפים להתעלם מהם. כולנו פגשנו את העצבות המתוקה ואת הכיעור שובה הלב והרווחנו מקיומם. באותה מידה, נוכל ללמוד ליהנות מבתים נוגים, קרירים או דיס-הרמוניים. יש להם אמירה משלהם.
       
 

הלופט של אוזגור באיסטנבול.

מי שרוצה לבקר באיסטנבול ולהרגיש בניו-יורק, מוזמנת לשכור את הלופט המדליק של אוזגור ברובע גלאטה. אוזגור, איש שיווק צעיר ומשופם, הפקיד את מלאכת העיצוב בידי ארכיטקט מקצועי והתוצאה היא העתק-הדבק מושלם של מראה הלופטים הברוקלינאיים הטרנדיים. אבל חלל המגורים הפתוח הזה מעוצב כה יפה, שלמי בכלל אכפת. מה עוד שאיסתיקלל ג'אדסי הידוע נמצא במרחק חמש דקות הליכה מכאן ומגדל גלאטה שוכן ממש מתחת לאף.   

 
 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הבית של סופיה ונילס בסקיווארפ.

לאחר חיים קדחתניים בניו-יורק, לוס-אנג'לס ושטוקהולם, סופיה, נילס וילדיהם נחתו בסקיווארפ, ישוב כפרי בקצה הדרומי של שוודיה. בני הזוג -סטייליסטית אופנה וצלם אופנה- חיפשו מקום, שבו ילדיהם יוכלו לשחק תופסת לא רק במרפסת. ובסופו של חיפוש, הם מצאו בית חווה נידח, המרוחק חמישה ק"מ מחוף הים. השניים אמנם נטשו את חיי העיר, אבל העיר לא נטשה אותם ולאחר שיפוץ מאסיבי והרחבה של הבית, הם עיצבו אותו בסגנון אורבני ובצבעי שחור-לבן-אגוז. הם ממשיכים לעבוד בערים הגדולות וטסים לעיתים קרובות למיאמי, ניו-יורק או קייפטאון, אבל הם בסופו של יום או שבוע, הם שבים הביתה, לאיזור הספר הכפרי. "השקיעות כאן מרהיבות", אומרת סופיה. "כשהשמש מפעפעת לתוך השדות והבית טובל בהשתקפויות של זהב, קשה שלא לחייך ולאהוב את החיים". 

הצילומים נלקחו מאתר העיצוב Residence. 

 

 

אמנית אורחת: מאנו קלנר.

אין כמעט שום אינפורמציה ברשת על האמנית הגרמניה מאנו קלנר. היא אמנם אוחזת בבלוג פעיל מאד, שנקרא "עולמה של מאנו", אבל גם העולם הזה ריק ממידע על האשה שיצרה אותו. למעט תמונת פספורט קטנה, שממנה ניבטת אשה מבוגרת וחמורת סבר, אין שם כמעט כלום. קלנר מדברת אמנות ויצירותיה המגוונות, מלאות הדמיון ורבות ההמצאה עושות עבורה את העבודה ומספרות הכל.

קלנר היא ציירת, מאיירת ומעצבת דוגמאות, אבל עיקר פרסומה מגיע מיצירות הקולאז' הקטנות שלה. היא הציבה לעצמה משימה ליצור "קופסאות אמנות" על בסיס יומיומי ולתעד אותן בבלוג שלה. ולצורך כך, היא משתמשת בקופסאות גפרורים, אריזות קרטון ועץ קטנות ומשומשות וממלאת אותן בקולאז'ים מציורים, תצלומים ישנים, צעצועי פלסטיק, בובות בד מעשה ידיה ושאר אובייקטים זעירים ומצויים. העבודות עצמן אינן קטנות כלל. כל אחת מהן מספרת סיפור אישי, אגדת ילדים, זכרון ילדות או תעתוע נוף. וכולן מהוות חלקים בתצריף מרהיב, בסיפורה האישי של מאנו קלנר.