הבית של שירלי קוראטה בלוס-אנג'לס.

שירלי קוראטה הממושקפת ועגולת הלחיים נראית כמו אחות טיפת חלב, שנתלשה מעיירה קוריאנית נידחת. אבל היא דווקא סטייליסטית אופנה מבוקשת, בעלת קו מובהק משלה, שסיגננה תלבושות לרשימה אינסופית של מותגים, מעצבים וצלמי אופנה נחשבים. 

חיפוש בית מגורים הוא משימה מורכבת למדי למישהי בעלת טעם כה ספיציפי כמו שירלי. "ידעתי שאני רוצה בית רטרו מודרני, אז התחלתי לנהוג בסביבה ולחפש. רוב הבתים שראיתי היו קרים ולא אישיים". אבל ההגה כיוון אותה בסופו של דבר, לגבעות פרנקלין באל. איי. ושם היא מצאה שכונת בתים בעלי גגות משולשים משתפלים, בסגנון בתי הכפר השוויצריים, שמכונים בארצות הברית בתי A-Frame. אחד מהם עמד למכירה ושירלי נשבתה בקסמו: "אהבתי את תחושת בקתת הסקי של המקום הזה. יש בו משהו חם ועממי". 

את הבית היא עיצבה בסגנונה המוקפד, שמחבר פריטי רטרו משנות השישים והשבעים לעכשוויות ולסגנון הפולק: "אני מנסה להיות מינימליסטית, הן בעבודתי והן בבית שלי, אבל כסטייליסטית קשה לי להיפטר מחפצים, ולכן אני מסגננת את הבלגן כמיטב יכולתי".  

"אם יש משהו שאני שונאת, זה עיצוב מודרני קר וחסר חיים", היא מסכמת. "חייב להיות בעיצוב משהו חמים, מיוחד ובעל אישיות. אחרת הוא נראה כמו תלבושת אחידה".

הצילומים נלקחו מהאתר Nothing Major.

הבית של דוד רובינגר בירושלים.

אנני, אשתו הלקטנית של דוד רובינגר, הלכה לעולמה לפני שלוש עשרה שנה ומאז כלום לא השתנה. המסיכות האפריקניות, הציורים וכלי הזהב המרוקעים נשארו נטועים בחדרי הבית הירושלמי, עדות אילמת לאהבת האמנות של בעלת הבית שהיתה ואיננה. נוכחותו של רובינגר בן השמונים ותשע מורגשת בעיקר בחדר העבודה שלו, שקירותיו מצופים בדגימות מחצי מיליון הצילומים שצילם. רובינגר עבד כצלם חדשות ומלחמות, במשך חמישים שנים רצופות, רובן בשירות המגזין טיים-לייף. הוא תיעד פוליטיקאים וגנרלים, טקסים ומלחמות. הצילום הידוע ביותר שלו - תמונתם של הצנחנים הדומעים על רקע הכותל במלחמת ששת הימים- אומץ במירמה על ידי צלמים נוספים, שטענו שהם צילמו אותו. "וכיום, אני אסיר תודה לגנבים האלה", אומר רובינגר "הם הביאו לתמונה הזאת פירסום עולמי". גם עכשיו, בגילו המתקדם, הוא עדיין פעיל ומעודכן ולאחרונה פירסם ספר אינטרנטי עם מבחר מעבודותיו. הוא משתמש באיי-פד ובמחשב ואת הציוד האלקטרוני הישן שלו, קבר בגינה, בתוך ערוגת פרחי כריזנטמה. "מי יודע", הוא אומר, "אולי עוד יוולדו לו שם צאצאים".

הצילומים נלקחו מהאתר Freunde von Freunden. 

 

 

הבית של מאדס ומיי-בריט בואלבי.

מיי-בריט, מאדס וילדיהם תקעו יתד בבית נחמד בואלבי, פרבר של קופנהאגן. הם חיברו פונקציונאליות מודרנית לרטרו משנות ה-50 ויצרו לעצמם קן משפחתי צבעוני ומלבב. אני מחבבת מאד את משטח העץ הבלונדיני על ארונות המטבח. 

הצילומים נלקחו מכאן.
 

שנה טובה!

לקוראותיי הנאמנות והנאמנות אפילו יותר,

אני מאחלת לכולנו שנה טובה ומחזקת. 

השנה החולפת היתה קשה עבורי. רובה עבר עליי עם אבי האהוב בבית החולים. לפני כחודשיים, גם איבדתי אותו שם. פטירתו של אדם קרוב, חלק בלתי נפרד מבשרנו ומנשמתנו, מעוררת -מטבע הדברים- שאלות לא פשוטות. ומהי בכלל "שנה טובה", כשנתיב החצץ של החיים מזמן לנו בכל עיקול מכשולים, אכזבות ומכאובי גוף ונפש, שלחלקם אין שום פיתרון. חיים טובים בעיניי, הם לא שלווה ובטח שלא נחת, לא חשבון בנק מנופח ואפילו לא משפחה תומכת. חיים טובים מתמצים מבחינתי, בכישרון לחשוף השראה וחסד גם בנסיבות העגומות ביותר, וכאלו  לא חסרות. אבי המנוח ניחן ביכולת הזו. הוא מצא טוב בעניינים שאחרים מצאו בהם רק רע ושום מפח נפש לא יכול היה לדכא את חיבתו הילדותית לכל מה שנראה והריח כאנושי, פיוטי ומרחיב לב. היתה לו נפש גדולה ותמימה והיא נשארה איתו עד הרגע שבו עצם את עיניו לנצח. בייסורים. 

וזה מה שאני מאחלת השנה, לכן ולי: שברגעינו הקשים, נהיה קצת כמו אבא שלי, אופטימיסט מכור, שאפילו בעובדת מותו המתקרב היה משהו נחמד, לדעתו.   
         

דירה בפינלנד.

אין לי מושג היכן בדיוק ממוקמת הדירה הזו. סגנון הבניה ורצפת העץ הלבנה מובילים לסקנדינביה ומאחר שהמעצבת, לינדה ברגרות' היא פינית, אני מניחה שהדירה נמצאת באחת מערי פינלנד. ברגרות' -ע"פ האינפורמציה הדלה באתר viewmasters - היא מעצבת רב תחומית צעירה ומבטיחה, שזכתה לאחרונה בפרס נחשב על עבודתה. חלל המגורים המרהיב שהיא רקחה ללקוחותיה, הוא כרטיס ביקור מקצועי מרשים מאד. 

בית הגלריה PrimoPiano בנאפולי.

מאסימו כותב: "אני אמן חזותי ומשתמש בצילום כדי לבטא את עצמי. בשנת 2006 הקמתי עם חברי אנטוניו את בית הגלריה PrimoPiano בנאפולי. הגלריה מוקדשת לאמנויות החזותיות ובמיוחד לצילום. מציגים כאן תערוכות צילום מתחלפות ולפעמים, גם תערוכות עיצוב. אבל פרימו-פיאנו הוא מקום, שבו אמנים יכולים לא רק להציג את עבודתם, אלא גם לגור עם אמנים אחרים ולחוות את קצב העיר. יש כאן שלושה חדרי אורחים, שמוקדשים לצילום ונקראים על שם אמנים ידועים שלכולם היתה נגיעה לאמנות הצילום: דיאן ארבוז (צלמת תיעודית אמריקנית), פיירו פאולו פאוזוליני (בימאי איטלקי) ופרנסיס בייקון (צייר בריטי). החדרים והגלריה ממוקמים בפאלאצו רופו די קסטלצ'יצ'לה, באחד הרחובות המקסימים ביותר של נאפולי. יש פה ארכיטקטורה ועיצוב מהעבר שמחוברים להווה. המקום הזה הוא בית אמיתי לאנשים ולרעיונות".