הבית של יוסט במונבאלק.

יוסט כמוהו כממטרה פעלתנית, שמרססת את סביבתה ברעיונות ירוקים. האיש הדינמי הזה אינו נח לרגע ומייצר עוד ועוד מיזמים לא מזהמים. בין שאר עיסוקיו, הוא יזם, בעל מסעדה נקייה מפסולת תעשייתית, אמן גינון ואומן מוכשר, שיכול לצלוח כל אתגר ארכיטקטוני ועיצובי באשר הוא.

את הבית המשפחתי בעיירה מונבאלק (מרחק 45 דקות נסיעה ממלבורן), שהוא חולק עם אשתו ג'ני ושלוש בנותיהם הבלונדיניות, הוא כמובן תיכנן ובנה בעצמו, בסיוע כמה בעלי מלאכה מקומיים. כל מה שיש בבית, החל ממסגרת חלון ועד ללוח רצפה, זמין לפירוק ולמיחזור במידת הצורך. הבית נבנה מחומרים ממוחזרים וללא שימוש בדבקים וחומרי ליטוש כימיים. הקירות החיצוניים כוסו בשורות של כדי חימר עם צמחיה והמבנה טובל בגן ענק עם גינת ירק ולול, שמספקים לבני המשפחה ירקות וביצי חופש. 

יוסט אחראי גם לדקורציה. בחלל הנעים והעכשווי נמצאים פריטים ממוחזרים מעשה ידיו, דוגמת מנורת חוטי הברזל בסלון ווילונות הלבד התעשייתיים בחדר האוכל. הספריה הסלונית מאכלסת ערימות של עיתוני נשיונאל ג'יאוגרפיק שיוסט שואב מהם השראה לפרוייקטים המסחריים שלו. עבודות אמנות של אמנים אוסטרליים ידועים מפוזרות על הקירות והתקרה. אך העיקר בעיני יוסט, ההולנדי במוצאו, הוא הגן הירוק והנוף. "מעולם לא הבנתי את הניתוק שקיים בין החוץ לפנים בבתים האוסטרליים", הוא אומר. "בהולנד כולם גרים בגנים שלהם. אני תמיד רציתי לבנות בית, שהגן שלו מהווה חלק אינטגרלי ממנו". 

הצילומים נלקחו מכאן. 

הדירה של רודריגו אלמיידה בסאו פאולו.

הוא נראה בחור חביב וסתמי, אבל רודריגו אלמיידה הוא מעצב רהיטים פורץ דרך ויצירותיו -רהיטים שמשלבים חדשנות, חומרים מצויים ומסורת ברזילאית- זוכות לפירסום בינלאומי הולך וגובר. 

סדר היום של רודריגו דינמי ועמוס והוא חיפש לעצמו אואזיס שקט, בליבה של סאו פאולו, שבו יוכל להירגע מלחצי העבודה והעיר הגדולה. למזלו הטוב, הוא מצא בסמוך לסטודיו שלו דירה מוארת, שמשקיפה על פארק ירוק ("בלי רבי קומות שיחסמו את הנוף"). רהיטיו, שלא דומים לשום דבר אחר, אמנם מאיישים את החדרים, אך הוא הוסיף להם גם פריטים של מעצבים כמו בני הזוג אימס, ממפיס והאחים קמפאנה. על הרצפות פרושות מחצלות מסנגל ("המחצלות האלו אידיאליות לבתים ברזילאיים. הן צבעוניות ונראות כאילו הגיעו מחוף הים"). רודריגו מעיד על עצמו, שהוא מכבד את סגנונם התקופתי של הבתים שבהם הוא גר. דירתו הנוכחית נבנתה בשנות ה-70, אך העיצוב שלו מזכיר לי דווקא את שנות ה-90 המוקדמות. 

הצילומים נלקחו מהאתר הברזילאי CASA VOGUE.

הלופט של אירמה ובראד במנהטן.

אירמה מגדירה את סגנונה כ"מינימליסטי וחמים" והוא אכן כזה. היא מתגוררת עם בן זוגה הצייר בראד בלופט בדאונטאון של מנהטן. במקור, זו היתה דירה מקורה, אך בעזרת צמד ארכיטקטים, אירמה שברה את הקיר המפריד בין המטבח לחלל המגורים והאוכל. גם האמבטיה הוצבה במסדרון פתוח. בראד מאידך, זכה ל"מערה" משלו, חדר דמוי בקתה, שמצופה בלוחות עץ. בחלל הלבן אין רהיטים מיותרים, אך יש בו עבודות אמנות ולא מעט בחירות מעניינות, שנגלות לעין רק במבט שני או שלישי.

הצילומים נלקחו מכאן.

  

   

שירת הואלה.

צילום תיעודי שלוכד את המציאות ברגע התרחשותה, הוא לא חזות הכל. לצידו, מתפתח זרם אלטרנטיבי, שמפיק מחומר הגלם הדוקומנטרי יצירה אמנותית, לרוב סימלית או מופשטת. הצלם הקונספטואלי לא תופס את יעודו בתיעוד, אלא בבריאה של מציאות חדשה משלו מתוך פיסות החיים שקפאו בעדשת מצלמתו.

עבודותיו של פטריק ווילוק הן מן הבולטות בז'אנר. ווילוק -צלם אוטודידקט צרפתי- צילם בשלושים ושתיים מדינות במהלך עשרים וחמש שנים. במשך שבע שנים, הוא התגורר בקונגו, מדינה שאת תושביה ותרבותם הוא אוהב במיוחד. הצילומים האליגוריים, שצילם במדינה האפריקנית, זיכו אותו בשנים האחרונות בהכרה בינלאומית. 

וכך הוא מספר על הולדתה של סדרת התמונות "אני ואלה, נא לכבד אותי": 

"לצורך הפרויקט הזה, צללתי עמוק לתוך טכס החניכה של הפיגמים במדינת אקונדה, שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אנשי האקונדה מאמינים שהרגע החשוב ביותר בחייה של אישה הוא לידת הילד הראשון שלה.

האם הצעירה (בדרך כלל בת 15-18) נקראת Wale ("אם מבכירה ומיניקה"). לאחר הלידה, היא חוזרת לבית הוריה ונשארת שם בבידוד במשך תקופה של שנתיים עד חמש שנים. בפרק הזמן הזה, הואלה נמצאת תחת השגחה הדוקה וגם נאסר עליה לקיים יחסי מין.

סוף תקופת ההסתגרות מצוין בטכס של ריקודים ושירה. לשירים יש מבנה מסורתי מוסדר, אבל הם מכילים גם תכנים שמיוחדים ספציפית לכל ואלה. כל אחת מהן שרה את הסיפור האישי של בדידותה ומשבחת בהומור את התנהגותה לעומת ואלה אחרות.

 מאז ומתמיד הוקסמתי על ידי שבטי ילידים. אני מרגיש שיש בהם עושר, שאבד לנו לאורך הדרך. כיום, טקסי חניכה רבים בקונגו הולכים ונעלמים. טכס הואלה שרד למרות לחצי החיים המודרניים - אבל לכמה זמן ?

בכדי להנציח את המחווה היפה זו של מוסד האימהות, הפוריות והנשיות, הצעתי לחמש נשות ואלה להשתתף בסדרת תצלומים מבוימים. כל סצינה נבנתה כייצוג חזותי של אחד מהנושאים שהואלה שרה עליהם ביום שחרורה מההסתגרות.

הסדרה זו היא שיקוף אישי של העולם הנשי בכלל ושל טכס הואלה בפרט. אך מעל הכל, הוא תוצאה של שיתוף פעולה ייחודי עם חמש נשים פיגמיות, החמולות שלהן ואמנים מקומיים רבים. העבודה המשותפת העשירה את חוויותינו והולידה את "אני ואלה, נא לכבד אותי".

לכל תמונה יש שיר ואלה משלה. השירים המתורגמים (והקשים להבנה) נמצאים כאן. פרוייקטים צילומיים נוספים של פטריק ווילוק נמצאים באתר שלו.